אני יניב, אב חד־הורי.
בגיל 52 נולדה בתי שרה, לאחר מסע פונדקאות ארוך, מורכב ולא שגרתי. בעת הקמת הבלוג שרה בת חודשיים, ואנחנו בתחילתם של חיים משותפים לגמרי חדשים.
הדרך לאבהות הזו לא הייתה מסלול מתוכנן מראש, ולא חלום ילדות שהתגשם באיחור, אלא תהליך של בחירה — לבחור להיות אב, לבחור בנוכחות, ולהיפתח לחיים חדשים בשלב מאוחר של החיים.
הפונדקאות לא הייתה רק תהליך רפואי או לוגיסטי.
היא הייתה מסע אישי, רגשי ונפשי, שהציב שאלות על זמן, על בדידות, על פחד, ועל האפשרות להתחיל מחדש. מסע שמשאיר חותם, וממשיך ללוות את היומיום שלנו גם עכשיו.
הבלוג הזה נכתב מתוך צורך לתעד את ההתחלה.
לא כדי לייעץ, ולא כדי להציג מודל אידיאלי להורות, אלא כדי לספר אמת — על אבהות מאוחרת, על הימים הראשונים שלנו יחד, על עייפות וחרדה, ועל רגעים קטנים של חסד ואהבה שמעניקים משמעות מחודשת לכל יום.
זהו יומן אישי של אב ובתו.
יומן של קשר שנבנה לאט, ושל חיים שנפתחים מחדש מתוך אחריות, נוכחות וקשר שאין לו תנאים מוקדמים.
אם הגעתם לכאן מתוך עניין בהורות, בפונדקאות, באבהות יחידנית, או פשוט מתוך סקרנות לסיפורים אנושיים על שינוי והתחלה מאוחרת — אתם מוזמנים להישאר, לקרוא, ולצעוד איתנו בקצב שלנו.
רק חיים כפי שהם.
אם הטקסט הזה נגע בכם — אני גם מרצה על אבהות מאוחרת, אחריות וזהות בגיל מבוגר.
