שרה ואני

במשך עשרות שנים שימשו חופשות הקיץ שלי מפלט מהעולם. ואז הגיעה שרה, וחופשת הקיץ הראשונה שלה הפכה לשבועיים עמוסים בים, בבריכות ובהופעות — ולימדה אותי ליהנות מחדש מהחיים דרך עיניה של בתי.

ביום האחרון שבו טיפלה בשרה לפני כניסתה למעון, אמי הודתה שמבין כל ההורים שפגשה, דווקא אני הייתי הקשה מכולם. בין ויכוחים על פינוק, גבולות, שינה ואוכל, שני אנשים שאוהבים ילדה אחת מנסים למצוא דרך משותפת — גם כשכל אחד מהם משוכנע שהוא יודע מה טוב עבורה.

מאז שהפכתי לאב יחידני בגיל 52, הניקיון השבועי ששנאתי הפך לעבודה במשרה מלאה. בין רסק פירות שעף אל הקירות, כביסה אינסופית, צעצועים בכל פינה ותינוקת שזוחלת ברחבי ממלכתה, גיליתי מי באמת מנהלת את הבית — ושגם את המלאכה השנואה עליי ביותר אפשר לעשות באהבה.

אחרי ארבעים שנות הסתגרות, האבהות מאלצת אותי לצאת מהחומה שבניתי. ביקור אחד בבריכת פעוטות ממחיש עד כמה שרה משנה גם את חייה וגם את חיי.

אבא מותש מתחיל לחשוד ששרה, בתו בת תשעת החודשים, מנהלת נגדו מבצע מתוכנן הכולל מניעת שינה, שבירת הגב והשפלה פומבית באמצעות צרחות. סיפור ציני והומוריסטי על לילות לבנים, משא ומתן חסר סיכוי עם תינוקת דעתנית והורות יחידנית שבה כל הקלפים נמצאים בידיים הקטנות שלה.

בגיל 52, אחרי ארבע שנים של הליך פונדקאות מתיש ומורכב, זכיתי סוף־סוף לחוות את האהבה שעליה חלמתי במשך כל חיי. מאז ששרה בתי נולדה, נרקם בינינו קשר עמוק וייחודי שהפך למרכז עולמי.

אולם ככל שהקשר בינינו התחזק, התחלתי להבין שגם אהבה גדולה במיוחד יכולה להציב אתגרים בלתי צפויים. ההעדפה המוחלטת של שרה לחברתו של אביה גורמת לעיתים לכאב אצל אנשים אחרים שאוהבים אותה מאוד, ובראשם סבתה המסורה, ואף מעוררת בי חששות לגבי העצמאות שתצטרך לפתח בעתיד.

זהו פוסט אישי על אהבה ללא תנאי, על אבהות יחידנית, ועל ההבנה שלפעמים הדרך הטובה ביותר להוכיח אהבה לילד היא דווקא לעזור לו ללמוד לשחרר.

במשך שנים האשמתי את אלוהים בכל הכישלונות, הבדידות והאכזבות שחוויתי. התפללתי, התחננתי וחיפשתי תשובות, אך הרגשתי שתפילותיי נופלות על אוזניים ערלות. רק כשהתחלתי את מסע הפונדקאות והפכתי לאבא עוד לפני ששרה נולדה, השתנו גם התפילות שלי. בפעם הראשונה בחיי לא ביקשתי דבר עבור עצמי, אלא עבור בתי העתידית. כששרה הגיעה לעולם בריאה ושלמה, הרגשתי שהתפילה החשובה ביותר שלי נענתה. מאז, תפילת הערב הפכה לחלק בלתי נפרד מחיי, ובמקום הכעס והבדידות מצאתי אהבה, משמעות ותחושת שייכות שלא הכרתי מעולם. אני כבר לא הילד החורג של אלוהים.

במשך 52 שנים חייתי בבדידות כמעט מוחלטת. התרחקתי מאנשים, ממשפחה ומקשרים, ובניתי לעצמי עולם קטן ושקט בין ארבעה קירות. ואז החלטתי להפוך לאבא.

בפוסט אישי וחשוף במיוחד אני מספר כיצד לידתה של בתי שרה אילצה אותי להשתנות, לפרק את החומות שבניתי סביבי במשך חיים שלמים, ולנסות להפוך לאדם אחר — לא עבורי, אלא עבורה.

זהו סיפור על בדידות, משפחה, אבהות מאוחרת, ועל ילדה אחת קטנה שהצליחה להחזיר אותי בחזרה אל העולם.