ערב אחד של אב חד־הורי, עייפות, ואמת רגשית — ביום שבו הייתי עייף יותר ממה שחשבתי שאדם יכול להיות, עשיתי משהו שלא האמנתי שאעשה כהורה. משהו שאם הייתי שומע על הורה אחר שעושה אותו, ייתכן שהייתי מרים גבה – ואולי אפילו מגנה.
אבל זה קרה. וזה היה אחד הערבים הכי יפים שחוויתי עם בתי, שרה.
יומיים קודם לכן שרה, בת חודשיים, קיבלה חיסון. החיסון גרם לירידה חדה בתיאבון ולעלייה בחום, ואני – אב חד־הורי בן 52, שגם כך נוטה לחרדה – מצאתי את עצמי דרוך, מודאג, ובעיקר מותש. פיזית ונפשית.
יומיים של חוסר שינה, של בדיקות חום, של ניסיונות הרגעה, של תשומת לב אינטנסיבית. עשיתי את כל מה שצריך, כמובן. זה מובן מאליו. אבל הגוף והנפש התחילו לקרוס.
בערב ההוא, כשמצבה של שרה כבר השתפר, אני עדיין הייתי גמור. מתפקד על אוטומט. כמו שומר מסך. השעה הייתה שבע בערב, וידעתי שאם אני לא מוצא דרך לאסוף את עצמי, לא יהיה לי מה לתת לה. לא באמת.
ואז ניגשתי למקרר.
פתחתי את הדלת. הסתכלתי על בקבוק יין לבן, זול, כזה שלא קונים בשביל חוויה קולינרית. כבר ברגע הזה המוח התחיל לעבוד שעות נוספות: רגשות אשמה, שאלות מוסריות, שיפוט עצמי. כל הדברים שהורה “טוב” אמור להרגיש.
ובכל זאת – מזגתי.
בהתחלה בזהירות. אחר כך קצת פחות. לספל שבדרך כלל משמש לתה. הבטחתי לעצמי בלוג בלי פילטרים, אז אגיד את האמת: זה היה קצת יותר מחצי כוס.
שתיתי שלוק מהוסס. ואז עוד אחד.
אחר כך ניגשתי אל שרה, הרמתי אותה מהטרמפולינה שכבר נמאסה עליה, והחזקתי אותה בגובה העיניים. הבטנו זו בזו וחייכנו, כמו תמיד.
ואז קרה משהו.
במקום להפעיל לה ביוטיוב את השירים הרגילים של יובל המבולבל ושאר כוכבי הגיל (כן, אני יודע, בגיל חודשיים זה בעיקר רעש), הרגשתי שאני רוצה לחלוק איתה משהו מעולמי. משהו שמרגש אותי באמת.
חיברתי רמקול קטן לטלפון, והיה לי ברור מה אני בוחר: הבלדות של סינדי לאופר.
ישבתי על הספה, שרה בזרועותיי, ושרתי לה – בקול שקט, לא תמיד מדויק, אבל מכל הלב – TRUE COLORS, HEADING WEST, TIME AFTER TIME, ועוד שירים שליוו אותי מילדות.
מעולם לא שרתי כך. מעולם לא הרגשתי פתוח כך.
וידוי קטן: סינדי לאופר תמיד הייתה הזמרת האהובה עליי. אף זמרת אחרת לא נגעה בי כמוה. הייתי בן עשר כשהיא פרצה לתודעה, והיא ליוותה אותי בילדות, בנעורים, ברגעים שמחים וברגעים קשים. TRUE COLORS היה שיר שנגע בדיוק במקום שבו נער בודד היה צריך שיגעו בו.
ובערב ההוא, עם בתי בזרועותיי, הרגשתי שאני חושף בפניה לראשונה את האני האמיתי שלי. לא האבא המתפקד, לא האחראי, אלא האדם.
שרה מצדה הייתה שקטה. מביטה בי בעיניים בורקות, בצורה שלא אופיינית לה. אולי היא לא הבינה את המילים, אבל משהו בקול, ברגש, עבר.
זה הרגיש כמו חיבור מושלם.
לרגע – הרגשתי שלם. מחובר לעצמי, מחובר ליקום, ובעיקר מחובר לדבר הכי חשוב שקרה לי בחיים: שרה.
אחרי כשעה הגיע זמן האוכל. התיאבון שלה חזר בהדרגה, היא סיימה את מנת הסימילאק, שחררה כמה גרפסים מרשימים, ואני חיבקתי אותה והנחתי אותה במיטה לישון.
כשהבטתי בה נרדמת, אמרתי תודה על הנס הזה ששמו שרה ועל הערב הזה. ואפילו – תודה קטנה לסינדי לאופר.
ועכשיו, כשאתם מכירים את הסיפור, אני שואל אתכם:
האם טעיתי כששתיתי את כוס היין הזו?
אני, אגב, ממש לא מתחרט.
אבל אשמח לשמוע מה אתם חושבים.
אם הטקסט הזה נגע בכם — אני גם מרצה על הורות, אחריות וזהות בגיל מבוגר.
נכנסתי לקרוא פוסט אחד, ונשארתי.
יש כאן כתיבה שקטה, חכמה, בלי דרמה מיותרת, אבל עם עומק שנשאר איתך גם אחרי שסוגרים את המסך.
זה לא בלוג שמנסה להרשים — זה בלוג שמרגיש אמיתי.
כאבא (וכאדם), מצאתי את עצמי מהנהן לא פעם, ובעיקר מרגיש פחות לבד
אהבתיאהבתי
יש משהו בכתיבה הזו שמכריח אותך להאט.
לא כי היא כבדה, אלא כי היא מדויקת.
הרגשתי שאני קורא מישהו שלא מנסה להסביר את עצמו, אלא פשוט נמצא ברגע.
זה נדיר, וזה נעים.
אהבתיאהבתי
זה טקסט שלא מבקש הסכמה ולא מחפש הזדהות מיידית.
יש בו מחשבה מסודרת, בחירה מודעת במילים, וקצב שמרגיש בוגר.
קראתי עד הסוף בלי לעצור, וזה לא מובן מאליו.
אהבתיאהבתי
כתוב פשוט וברור, בלי דרמה מיותרת — וזה בדיוק מה שעבד בשבילי.
אהבתיאהבתי
החיבור בין כוס היין, המוזיקה שמתנגנת ברקע והשקט של הלילה עובד כאן חזק, במיוחד כי זה לא מתואר כ’רגע מיוחד’ אלא כרגע יומיומי. דווקא הבחירה לא להעמיס רגש, אלא לתת לסיטואציה לדבר, גרמה לי להרגיש את הקִרבה בינך לבת שלך בצורה מאוד מוחשית
אהבתיאהבתי