אחרי יומיים של חום, חיסון וחוסר שינה, כוס יין ובלדות של סינדי לאופר הופכות לרגע קטן של נשימה — ואולי גם לחיבור הכי יפה עם בת חודשיים—
החלטתי שבפוסט הראשון שלי בבלוג אשתף אתכם בחוויה יוצאת דופן במיוחד (עם פוטנציאל להיות שנויה במחלוקת) שעברתי עם בתי בת החודשיים, שרה, לפני מספר ימים.
יומיים של דאגה, חום ותשישות
ראשית, אציין שהיום האמור היה מפרך מאוד. למעשה, היו אלה יומיים מאתגרים במיוחד עבורי ועבור שרה. יומיים קודם לכן שרה קיבלה חיסון נגד החיידק הטורף, מה שגרם לירידה חדה בתיאבון שלה ולעלייה בחום.
מעבר לעובדה שהיא דרשה הרבה יותר תשומת לב מהרגיל ממני (דבר שהיה צפוי לחלוטין), מצבה הרפואי הזמני העלה את רף הדאגה שלי לשיאים חדשים. ואני הרי חרדתי מטבעי – לא, אל תדאגו, אני מצליח להסתיר את החרדתיות היטב משרה.
באותם יומיים הייתי מותש לחלוטין, פיזית ונפשית, הרבה מעבר למצופה מהורה יחידני בן 52 לתינוקת אנרגטית. ובערב האמור, יומיים לאחר החיסון, כשמצבה של שרה כבר השתפר, אני עדיין הייתי רצוץ לגמרי, מתפקד במצב של שומר מסך.
וכך, בשעה שבע בערב, כדי שאוכל להמשיך להעניק לתינוקת המדהימה שלי את המקסימום שבאפשרותי לתת, עשיתי משהו שבחיים לא האמנתי שאעשה. למעשה, זה משהו שאם הורה אחר היה עושה אותו, ייתכן שהייתי מהראשונים לגנות.
הבקבוק במקרר והמאבק עם המצפון
בצעדים הססניים ובלב כבד ניגשתי אל המקרר ופתחתי את הדלת. הבטתי בו, בבקבוק, כשבמוחי המותש כבר קודחים רגשות אשמה, שאלות מוסריות והרהורי חרטה – כל אותם דברים שאמורים להטריד הורה שרוצה להיות במיטבו עבור היקר לו מכל.
אזרתי אומץ, לא נכנעתי לכל אלה והרמתי את בקבוק היין הלבן הזול. סגרתי את המקרר ומזגתי אל תוך ספל, שבדרך כלל משמש לשתיית תה. תחילה בזהירות, אך אט־אט השתחררתי. מילאתי את הספל עד חציו.
אוקיי, הבטחתי בלוג בלי פילטרים ובלי טיוחים – זה היה קצת יותר מחצי כוס.
שתיתי שלוק מהוסס, ואחריו עוד אחד בטוח יותר.
במקום שירי ילדים: סינדי לאופר
לאחר מכן ניגשתי אל שרה, הרמתי אותה מהטרמפולינה שכבר נמאסה עליה לאותו היום והחזקתי אותה בגובה העיניים. הבטנו זה בזו וחייכנו, כפי שעשינו פעמים אינספור.
ואז, כשהיין ככל הנראה החל לחלחל ולהיטמע בדמי, החלטתי לעשות משהו יוצא דופן.
במקום לנגן לשרה ביוטיוב את הלהיטים הרגילים של יובל המבולבל, מני ממטרה, רועיקי מצחיקי ושאר כוכבי שכבת הגיל (נכון, אני יודע, לתינוקות בני חודשיים עדיין אין כוכבים והם לא ממש מבינים את השירים), משהו בי הרגיש שאני רוצה לחלוק עם בתי היקרה את הדברים שאני אוהב. את המוזיקה שמרגשת אותי באמת.
הפעלתי את הרמקול הנייד הקטן של JBL וחיברתי אותו לטלפון. היה לי ברור מה אני רוצה לשיר לשרה – משהו שמוציא ממני את כל הרגש, משהו שמחבר אותי לילדות שלי, כמעט לחבל הטבור.
הבלדות המדהימות של סינדי לאופר.
למה סינדי לאופר מלווה אותי כל החיים
מעולם לא הייתי כה נרגש כשישבתי על הספה, שרה בידיי, בגובה העיניים, ושרתי לה יחד עם סינדי את TRUE COLORS, TIME AFTER TIME, HEADING WEST, SALLY'S PIGEONS, SHINE, THE GOONIES ועוד כמה שירים שעיצבו את נוף ילדותי.
וידוי קטן: סינדי לאופר תמיד הייתה הזמרת האהובה עליי. אף זמרת אחרת לא ריגשה אותי כמוה. תמיד חשתי כאילו היא שרה רק אליי, בשבילי. כאילו פענחה את הדרך לשבור את החומה שהקיפה אותי וחדרה פנימה בפול ווליום – תרתי משמע.
הייתי בן עשר כשהיא פרצה לתודעה עם האלבום המדהים She's So Unusual בשנת 1983, והיא הייתה אחת הסיבות העיקריות לילדות המאושרת שלי. סינדי ליוותה אותי גם בימי הנעורים הקשים, במיוחד עם השיר TRUE COLORS, שנגע בדיוק במקום שבו נער בודד ומבודד היה צריך שיגעו בו.
סינדי ליוותה אותי כל חיי – ברגעים השמחים ובאלה הקשים יותר. מכל גיבורי הפופ של שנות השמונים, היא היחידה שמלווה אותי עד היום. אדגיש זאת שוב: אף זמרת אחרת לא גורמת לי להתחבר לרגש כמוה.
הרגע שבו חשפתי בפני שרה את האני האמיתי שלי
באותו ערב מיוחד ונדיר, כשאני מנסה להנעים לבתי בקולי המגוחך את המילים שסינדי שרה בצורה כה מרגשת, בעצם חשפתי בפניה לראשונה את מעמקי לבי. את האני האמיתי שלי.
שרה מצדה הביטה בי בתמיהה ובשקט שאינם אופייניים לה, מתבוננת בעיניים הבורקות של אביה המזדקן. ספק אם הבינה שהנה הוא עצמו חוזר להיות ילד ממש לנגד עיניה.
זה היה החיבור המושלם בין אב לבתו.
זה הרגיש כמו הדבר הכי נכון שיכול לקרות לאחד שכמוני.
לראשונה מזה שנים, אולי אף מאז ומעולם, חשתי כמו אדם שלם. מחובר ליקום, מחובר לעצמי, והכי חשוב – מחובר לדבר החשוב ביותר שקרה לי אי־פעם באותן 52 שנות ניתוק ובידוד: שרה, בתי האהובה.
שרתי בקול שקט ומלא כנות, מכל הלב. לכל מילה הייתה משמעות אדירה עבורי. כל שורה הציפה אותי בגלים של רגש ואהבה, מעין מסר שעובר לדור ההמשך שלי, כאילו אני אומר לבתי:
"נשמה, אני יניב. האבא שלך. במערומי נשמתי."
ושרה מצדה הביטה באבא שלה כפי שמעולם לא הביטה בו קודם לכן באותם חודשיים שבילינו יחד.
סימילאק, גרפסים ותודה אחת גדולה
שעה לאחר מחרוזת שירי סינדי לאופר הגיע זמן האוכל. שרה ספגה לתוכה את מנת הסימילאק הקבועה שלה. התיאבון החל לשוב אליה בהדרגה ככל שהשפעת החיסון התפוגגה.
לאחר ששחררה סדרת גרפסים קולניים, חיבקתי אותה ארוכות והשכבתי אותה לישון.
כשהבטתי בה נכנעת לשינה שכל כך הייתה זקוקה לה, אמרתי בלבי תודה ענקית לבורא עולם על הנס המושלם הזה ששמו שרה.
ועוד תודה גדולה לסינדי לאופר.
שאגב, גם אותה אלוהים ברא, למרות שהיא דיווה בפני עצמה.
האם הורה צריך להרגיש אשם על כוס יין אחת?
כעת, כשאתם מכירים את הסיפור של אותו ערב, אשאל אתכם:
האם לדעתכם הייתי אמור לשתות את כוס היין הזאת או שלא?
אני, אגב, כפי שבוודאי כבר ניחשתם,
ממש לא מתחרט.
רוצים לדעת כשעולה פוסט חדש?
אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים להירשם לעדכונים במייל — וכך תקבלו אוטומטית הודעה בכל פעם שעולה פוסט חדש.
בלי ספאם, בלי פרסומות — רק הפוסטים.
לא הספיק לכם?
אם אתם רוצים לקרוא עוד על שרה ועל החיים שלנו יחד — הנה עוד שני פוסטים שאולי תאהבו:
נכנסתי לקרוא פוסט אחד, ונשארתי.
יש כאן כתיבה שקטה, חכמה, בלי דרמה מיותרת, אבל עם עומק שנשאר איתך גם אחרי שסוגרים את המסך.
זה לא בלוג שמנסה להרשים — זה בלוג שמרגיש אמיתי.
כאבא (וכאדם), מצאתי את עצמי מהנהן לא פעם, ובעיקר מרגיש פחות לבד
יש משהו בכתיבה הזו שמכריח אותך להאט.
לא כי היא כבדה, אלא כי היא מדויקת.
הרגשתי שאני קורא מישהו שלא מנסה להסביר את עצמו, אלא פשוט נמצא ברגע.
זה נדיר, וזה נעים.
זה טקסט שלא מבקש הסכמה ולא מחפש הזדהות מיידית.
יש בו מחשבה מסודרת, בחירה מודעת במילים, וקצב שמרגיש בוגר.
קראתי עד הסוף בלי לעצור, וזה לא מובן מאליו.
כתוב פשוט וברור, בלי דרמה מיותרת — וזה בדיוק מה שעבד בשבילי.
החיבור בין כוס היין, המוזיקה שמתנגנת ברקע והשקט של הלילה עובד כאן חזק, במיוחד כי זה לא מתואר כ’רגע מיוחד’ אלא כרגע יומיומי. דווקא הבחירה לא להעמיס רגש, אלא לתת לסיטואציה לדבר, גרמה לי להרגיש את הקִרבה בינך לבת שלך בצורה מאוד מוחשית