פוסט הומוריסטי על הלחיים העגלגלות של שרה, על הורים שמאבדים כל רסן מרוב אהבה — ועל השפה הפרטית שנולדת בתוך משפחה—
אני כותב על סופגניה.
יש לזה סיבה.
לפני שאסביר למה בחרתי בכינוי החיבה הזה לבתי, אבהיר דבר אחד כבר עכשיו:
התברכתי בתינוקת יפה ומתוקה במיוחד.
אפשר לסמוך על האובייקטיביות שלי.
שרה מושכת תשומת לב בכל מקום
שרה, בת חודשיים וחצי, מושכת תשומת לב בכל מקום שבו היא נחשפת לציבור — בין אם זה בתור לרופא הילדים, בטיפת חלב, בקניון הזהב, בנאפיס או בגינה השכונתית.
יש תינוקות שפשוט אי אפשר לעמוד בפניהם, כאלה שמושכים מבטים כמו מגנט.
שרה היא מהזן הזה.
אז למה “סופגניה”?
שרה חוננה בלחיים תפוחות — כאילו היא אוגרת שמרים סודיים לעת צרה. פנים עגלגלות, חיוך ממיס וחום שקשה להסביר במילים.
השילוב הזה הוביל אותי, די מהר, להעניק לה כינוי חיבה משפחתי: סופגניה.
(או בקיצור: סופגי. כן, אני אינפנטיל מזדקן וחסר תקנה, תודה ששאלתם).
הכינוי תפס תאוצה מפתיעה בתוך החוג המשפחתי המצומצם, שם כולם זיהו מיד את הדמיון והצטרפו בהתלהבות.
בשלב מסוים, ככל שההתמכרות למתיקות ששמה שרה גברה, החלטתי לשדרג את הקונספט.
אם השוק מוצף בסופגניות במילויים אקזוטיים — ריבה, שוקולד, קרם פטיסייר, במבה ואפילו בשר (למען השם) — הרי שאני יצרתי את המילוי הטבעי והמתבקש מכולם:
סופגניה ממולאה בסימילאק.
וכך, בשבט המשפחתי, נולד המותג הסופי.
אין לי ספק שיהיו מי שיגידו:
איזה מן אבא זה שממציא כינוי כזה לבתו — אפילו אם זה נאמר רק בתוך המשפחה הקרובה?
והתשובה שלי פשוטה:
כינויי חיבה שייכים רק לאלה היקרים לנו מכל.
ולא היה, ואין, דבר יקר לי יותר מבתי.
זו לא הקטנה — זו אהבה
עבורי, לכתוב פוסט כזה הוא לא הקטנה — אלא שיתוף בעוצמת האהבה חסרת הגבולות שאני חש כלפי הזאטוטה העגלגלה הזו, שכבשה את חיי בסערה והעניקה להם משמעות שלא ידעתי שקיימת.
ואם יום אחד שרה תשאל אותי…
ואם יום אחד שרה תשאל אותי:
“אבא, למה קראת לי סופגניה כשהייתי תינוקת?”
אני כבר יודע מה אענה:
כי היית הכי מתוקה בעולם… ולא הייתה לי דרך אחרת להסביר את זה.
אם שרה ירשה ממני את חוש ההומור (וגם כמה תכונות פחות מחמיאות שכבר זיהיתי), יש סיכוי טוב שהיא תצחק מהעניין, אולי אפילו תשכלל את הכינוי.
ובכל מקרה, לאור הגנטיקה שלה, יש סיכוי סביר שבעתיד היא תהיה רזה בהרבה מהסופגניה המקורית.
אגב, “סופגניה” הוא לא כינוי החיבה היחיד.
בהיותה חצי אוקראינית וחצי פרסייה, יש בפניה תווים סלאביים קלים. כך נולד גם הכינוי סוניה — שם שתמיד התקשר אצלי לחום, רוך ופנים עגולות עם נגיעה רוסית.
ואם כבר נגיעה רוסית — כדי לא לקפח את הצד האוקראיני — ניק נוסף שמעטר את הרשימה המפוארת הוא:
"שרה שושנה סופגניובה"
(כן, כאן חשפתי את שמה האמצעי של שרה).
מישהי במשפחה הרחיקה לכת וקבעה שהיא נראית כמו בבושקה — אותה בובה רוסית עגולה ורבת שכבות.
לטעמי, זהו אחד הכינויים המושלמים שניתנו לה עד כה.
והאמת? העובדה שאני לא היחיד שמרעיף עליה כינויי חיבה מלמדת אותי דבר פשוט:
יש יחס ישר בין כמות האהבה שאנחנו חשים לאדם — לבין מספר כינויי החיבה שאנחנו ממציאים עבורו.
השמות שאנו בוחרים לילדינו הם נחלת הכלל.
כינויי החיבה — הם שלנו בלבד.
אולי בגלל זה כל כך קשה לנו לוותר עליהם.
וכאן מגיע הווידוי הצבוע:
אם אדם זר היה מעז להדביק לבתי כינוי כזה, סביר להניח שהייתי הופך לנמסיס שלו.
אבל זה, כנראה, חלק בלתי נפרד מהורות.
ובטח מהורות יחידנית, בגיל שבו רוב האנשים כבר עסוקים בשקט, לא בבקבוקי סימילאק.
אתם מוזמנים לשתף בתגובות כינויי חיבה שקראתם לילדיכם.
הכינוי המצחיק ביותר יזכה — תיאורטית — בקופסת סימילאק.
(מעשית? נסתפק באהבה. היא ממילא המילוי הכי טוב בבית.)
רוצים לדעת כשעולה פוסט חדש?
אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים להירשם לעדכונים במייל — וכך תקבלו אוטומטית הודעה בכל פעם שעולה פוסט חדש.
בלי ספאם, בלי פרסומות — רק הפוסטים.
לא הספיק לכם?
אם אתם רוצים לקרוא עוד על שרה ועל החיים שלנו יחד — הנה עוד שני פוסטים שאולי תאהבו:
הסיפור הזה ממשיך גם על הבמה
אם הטקסט הזה נגע בכם — אני גם מרצה על הורות, אחריות וזהות בגיל מבוגר.
2 תגובות