תקרית קטנה עם תינוקת בת חודשים גורמת לאב טרי להבין עד כמה דפוסים רגשיים עוברים מדור לדור — גם כאלה שהיינו מעדיפים לא להוריש—
לא יעזור כמה פעמים יגידו לי את זה, לא משנה כמה ארצה ואשתדל — ברגע האמת אני תמיד נכשל.
לא ניתן להילחם בגנטיקה בדרכים קונבנציונליות.
אופיו הבסיסי של אדם לא יכול פתאום כך להשתנות, אפילו אם חייו מתהפכים והוא הופך לאבא.
כולנו מכירים את הסיפור על העקרב והצפרדע, ולצערי אני מגלה שמדובר בהרבה יותר מסתם סיפור אכזרי על בעלי חיים.
אני אדם לחוץ. לפעמים יותר מדי
אני אדם לחוץ מאוד באופיי, לעיתים על גבול ההיסטריה.
יכול להיות שזה קשור לעובדה שכל חיי הייתי כה סגור בעולמי הפנימי הבטוח, כך שכל הפרעה יכולה להוציא אותי משיווי משקל.
אך סביר להניח שזו תכונה שירשתי מאמי היקרה, כחלק מסל תכונות חיוביות ושליליות כאחד.
לא נעים להודות, אבל הבעיה יצרה עבורי לא מעט תקלות במהלך חיי — ביחסים עם בני המשפחה, בעבודה ובכלל.
נסכם זאת כך: בסיטואציות לא נעימות, הדיפלומט שבי לא תמיד מתייצב לעבודה.
ופתאום… גם שרה ירשה את זה
רצה הגורל, וכעת, לתדהמתי, אני מזהה שגם הבת שלי שרה מגלה סימנים ברורים של סיר לחץ בהתהוות.
הפתיל שלה קצר מאוד, אולי אף יותר משלי.
וכשהדברים אינם הולכים לפי רצונה, זה הזמן לרוץ ולמצוא מחסה מפני הסופה.
ביקור אצל האורטופד תחת איום טילים
אתמול נוכחתי לדעת עד כמה הבעיה חמורה, כשביקרנו אצל אורטופד הילדים לצורך בדיקת אולטרסאונד בירכיה של שרה.
כמו בכל הבדיקות והטיפולים הרפואיים שאני לוקח אליהם את שרה, גם הפעם התלוותה אלינו אמי, שעל שמה נקראה בתי האהובה.
כך, ביום חורפי, תחת איום טילים העומדים לנחות עלינו מכיוון איראן, נסענו כולנו יחד — שלושה דורות של טיפוסים היסטריים — במונית לעבר המרפאה.
אני ואמי לא דיברנו על זה, אבל שנינו ידענו שאנו עלולים למצוא את עצמנו במצב מאוד לא נעים, הרחק ממרחב מוגן, אם אכן תישמע אזעקה.
אבל שנינו גם ידענו שהבדיקה הזו חייבת להתבצע בדחיפות, אחרי עיכוב של חודש בגלל נסיבות שאינן קשורות בנו.
הבסיס ללחץ היה שם, והוא הלך ונבנה.
כן, ברור לי שאסור לשדר לחץ ליד הילדים — על אחת כמה וכמה כשהם רק תינוקות.
הם ניזונים ממה שאנו משדרים להם, והדבר מעצב את האופי שלהם, לטוב ולרע.
כל הדרך במונית שתקתי. הייתי מרוכז בדאגותיי.
גם כשהנהג ניסה ליצור שיחה, גרמתי לו מהר מאוד להבין שיחפש במקום אחר.
אמי שישבה במושב האחורי עם שרה נכנסה איתו לשיח, כדי לשחרר מעט את המתיחות.
בעודי שוקל בראשי את האופציות העומדות לרשותי במקרה שאכן החלאות מאיראן יממשו את איומיהן וישגרו טילים, ניסיתי לזהות מרחבים מוגנים בקרבת המרפאה שאליה התקרבנו.
כל אותה העת בתי שרה ישנה בסל-קל במושב האחורי, ולפיכך איני בטוח שהיא חשה בזרמים השליליים שבי.
אבל סביר מאוד שכאשר יצאנו מהמונית ונשאתי אותה בזרועותיי, היא חשה שאביה קפיצי מעט מהרגיל.
תחושתי לא השתפרה כשקיבל את פנינו חדר המתנה עמוס מטופלים.
כל אותה העת הייתי פקעת עצבים, כשיורשת העצר שלי בזרועותיי, כמו אנטנה זעירה שמכוונת בדיוק לתדר הלא נכון שלי.
בינתיים היא עדיין לא גילתה סימני עצבנות יוצאי דופן — רק חוסר סבלנות שגרתי, כזה שנפתר באמצעות תרגיל כיסא הנדנדה.
כששילמתי לפקידה על הבדיקה, היא קראה אותי כמו ספר פתוח ואמרה: “תירגע, אבא”.
וזאת מבלי שכלל אפצה הגה.
לא התברכתי בפני פוקר. הכול אצלי שקוף, לעיתים יותר מדי.
גם אמי המנוסה קלטה אותי וידעה שבמצבים כאלה הכי טוב פשוט להרפות ולהמתין עד יעבור זעם.
המתח המשיך להתפשט בתוכי, הלך והתעצם.
כשהיא צורחת — אני מאבד את עצמי
הפיצוץ התרחש במהלך בדיקת הרופא, ושלא באופן מפתיע — הוא לא בא מכיווני.
זה הזמן להקדים ולומר ששרה עברה מספר חיסונים במהלך חודשיה הראשונים.
כולם היו כואבים מאוד וגרמו לה לבכי קורע לב.
מסקר בין האימהות הפוקדות את טיפת חלב הבנתי שזו תגובה שגרתית מצד כל התינוקות לחיסון, ושלא אדאג מזה.
ההפתעה הגדולה בחדר הטיפולים של האורטופד נבעה מהעובדה שהבדיקה לא הייתה כואבת כלל — לכל היותר כרוכה באי נעימות קלה.
אבל התגובה של שרה הייתה היסטרית לחלוטין ובלתי נשלטת.
זו הייתה הפעם הראשונה בשלושה חודשים שראיתי אותה מתפוצצת כך, כשכל ניסיונות ההרגעה מצידי לא הועילו.
ההיסטריה של שרה הטריפה את דעתי.
ברור שאף הורה אינו אוהב לראות את תינוקו האהוב סובל, אבל באותם רגעים חשבתי שאני מאבד את עצמי לדעת.
התקשיתי להרגיע את שרה כשאני עצמי גועש מבפנים.
היא הרי קולטת כל מה שאני משדר.
אמי, שאף היא נכחה בבדיקה, הבינה שעליה להיות המבוגר ההיסטרי האחראי.
ובקול שקט וחייכני הרגיעה שהכול בסדר ושעוד מעט הבדיקה תסתיים בהצלחה.
זה אכן כל מה שהיה צריך כדי שנבואתה תתגשם.
בלבי בירכתי על נוכחותה של אמי בביקור אצל האורטופד, ועל כך שהבדיקה הסתיימה בתוצאה חיובית.
יצאנו מהמרפאה כשאנו מושכים אחרינו מבטים — חלקם אוהדים ומבינים, אחרים מגנים וחסרי סבלנות.
אף אחד מהם לא עניין אותי.
כל שחשבתי עליו היה להגיע הביתה בשלום, קרוב לממ״ד.
שום דבר שאומר לא יצדיק את התנהגותי.
אני רק יודע שמזמן, עוד לפני שהייתי מספיק גדול להבין מה אני מרגיש, למדתי איך נשמע לחץ, איך נראית חרדה, ואיך פאניקה יכולה לעבור מאדם לאדם בלי מילים.
אני לא מאשים — אני רק מבין היום איך הדברים האלה נצרבו בי, ואיך הם עיצבו את מי שנהייתי.
כל ילד צריך להאמין שההורה שלו חזק כברזל.
וכשזה נסדק… זה מחלחל עמוק.
ובשלב מאוחר יותר, החיים מחזירים לנו את זה — לפעמים ברגעים הכי מכאיבים — מול הילדים שלנו.
אחזור שוב: לא קל לשנות את האופי שחקוק ב-DNA המנטלי שלנו.
זה דורש הרבה יותר מעבודה עצמית עקבית או אפילו טיפול תרופתי.
לא משנה כמה ננסה — מתישהו, בדרך כלל ברגע הלא נכון, זה יפרוץ החוצה.
כהורים אסור לנו לחשוף שבריריות כשהילדים בקרבתנו.
חובה עלינו להיות תמיד בשליטה ולשדר רוגע ושלווה.
אני מודע לכך היטב.
לפיכך אמשיך לעבוד על עצמי, ביתר שאת, כדי לנצח את הגנטיקה המנטלית שלי, בתקווה שזה אכן לא קרב אבוד מראש.
כי אם יש מישהי בעולם ששווה בשבילה לנסות להשתנות — זו בדיוק היא, שרה בתי האהובה.
רוצים לדעת כשעולה פוסט חדש?
אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים להירשם לעדכונים במייל — וכך תקבלו אוטומטית הודעה בכל פעם שעולה פוסט חדש.
בלי ספאם, בלי פרסומות — רק הפוסטים.
לא הספיק לכם?
אם אתם רוצים לקרוא עוד על שרה ועל החיים שלנו יחד — הנה עוד שני פוסטים שאולי תאהבו:
להיות שרה מלקוביץ
הדיקטטורית והשפוט
הסיפור הזה ממשיך גם על הבמה
אם הטקסט הזה נגע בכם — אני גם מרצה על הורות, אחריות וזהות בגיל מבוגר.
קראתי את “היסטריה תורשתית” בתחושה שזה אמור להיות פוסט קטן על בדיקה רפואית — ויצאתי עם מחשבות הרבה יותר גדולות.
הכתיבה מאוד אישית, כנה, לפעמים מצחיקה ולפעמים קצת לא נוחה, במובן הטוב.
הטקסט מצליח לתפוס רגע יומיומי לגמרי ולהפוך אותו לשאלה עמוקה על הורות, חרדה ומה באמת עובר בינינו לבין הילדים שלנו — גם כשאנחנו חושבים שהם “רק תינוקות”.
יש משהו מאוד ישראלי ומאוד אנושי בדרך שבה הדאגה המשפחתית מתגלגלת, והכתיבה לא מייפה את זה ולא מתנצלת.
זה פוסט שנשאר איתך אחרי הקריאה, בעיקר אם אתה הורה, אבל גם אם אתה פשוט מזהה את עצמך בדינמיקה המשפחתית הזאת.
לא מטיף, לא דרמטי מדי — פשוט כן.
הפוסט “היסטריה תורשתית” תפס אותי לא דרך הדרמה, אלא דרך הדיוק.
יש בו משהו כמעט שקט, אבל כזה שמכריח אותך לעצור.
זה מתחיל בסיטואציה יומיומית לגמרי, אבל מהר מאוד מתברר שזה לא סיפור על בדיקה רפואית, אלא על תורשה רגשית. על דברים ש״לא לימדו אותנו, פשוט עברו אלינו״.
המשפט “היא לא יודעת מה זה פחד, אבל היא מרגישה אותו” נשאר איתי הרבה אחרי שסיימתי לקרוא.
מה שעובד כאן במיוחד הוא שהכותב לא מנסה לפתור שום דבר.
אין מסקנה גדולה, אין טיפ להורים.
יש רק התבוננות כנה ברגע שבו אתה מבין ש*“גם כשאני שותק — משהו ממני כבר מדבר דרכה”*.
זה טקסט שמצליח להיות אינטימי בלי להיות מתבכיין, חכם בלי להיות מתנשא, ומרגש בלי ללחוץ על בלוטות.
הוא לא מבקש רחמים, רק תשומת לב.
פוסט שמוכיח שלפעמים הכתיבה הכי חזקה היא זו שלא מנסה להרשים — אלא פשוט אומרת אמת.
קראתי עכשיו את “היסטריה תורשתית” וזה תפס אותי בבטן.
איך מפוסט על בדיקה רפואית מגיעים למקום שבו אתה מבין ש*“גם כשאני שותק — משהו ממני כבר מדבר דרכה”*.
כתיבה כנה, לא מתחנפת, שנוגעת בפחדים שכולנו מעדיפים לא להסתכל עליהם מקרוב.
ממש מומלץ לקריאה.