אב יחידני מגלה מהר מאוד את חוק הברזל של הורות לתינוקות: מי שחושב שהוא מנהל את הבית — פשוט עוד לא פגש את הבוסית האמיתית—
אני יודע, אני יודע, זו אשמתי.
אני הבאתי את זה על עצמי. במו ידיי, ובאינפנטיליות ראויה לציון, יצרתי תינוקת דיקטטורית ואת עצמי הפכתי לשפוט גאה.
אדם טוב הוא זה המכיר במגבלותיו
“אדם טוב הוא זה המכיר במגבלותיו.”
את המשפט הזה שמעתי בילדותי, והוא מיוחס לסרט כוח המגנום. הוא מלווה אותי כל חיי, בעיקר בגלל האופן שבו קלינט איסטווד — הסגן של אלוהים — אומר אותו: שילוב נדיר של נונשלנטיות ונחרצות, כזה שנשאר איתך גם ארבעים שנה אחרי.
ככל שאני מזדקן, המשפט הזה מקבל משמעות חדשה.
הוא חוזר אליי שוב ושוב, בעיקר ברגעים שבהם אני נכשל בעמידה באינספור המטרות שאני מציב לעצמי.
בדיעבד, לא היה לי מושג עד כמה המשפט הזה עוד יעמוד למבחן — מול תינוקת אחת קטנה.
הכיבוש של שרה היה מיידי ומוחלט
מעולם הוא לא היה מדויק יותר מאשר ביום שבו שרה נולדה והשתלטה על עולמי בלי לבקש רשות, באופן הטבעי ביותר, כאילו שזו זכות מולדת.
הכיבוש היה מיידי, מוחלט, וללא כל התנגדות מצדי.
מהרגע הראשון היה ברור לי שמדובר בקרב אבוד: אין דבר ששרה תדרוש מאביה המזדקן — ואני לא אמהר להיענות לו.
מי היה מאמין שיצור כה מיניאטורי, חסר כל ניסיון חיים, יזהה חולשה אצל גבר בן 52 — ועוד ידע לנצל אותה בחדות שקטה?
לא רק לזהות, אלא גם לסחוט כל טיפת שפיטות. בכל שעה. בכל מצב.
הטקס שהפך אותי לשפוט (והרס לי את הגב)
והמגבלה שלי, אם לקשר זאת לכותרת, פשוטה להפליא:
אני מתקשה להציב מגבלות לשרה.
הדבר נכון במיוחד לגבי תשוקתה הגדולה ביותר: להיות מוחזקת בידיים של אבא שלה.
שלא תבינו לא נכון — אין דבר אהוב עליי יותר.
אין חוויה מחברת, מרגיעה וממכרת מזו. כך, בהתלהבות אינפנטילית משלי, העדפתי כמעט תמיד ששרה תהיה בזרועותיי.
היא מצדה אימצה את ההרגל במהירות, בעיקר את הטקס שבו הייתי מרדים אותה על הידיים ורק אז מניח אותה בעריסה.
יש לה תנוחה מועדפת: גבה אליי, יד אחת שלי תומכת ברגליה, השנייה בבטנה — ואני מנענע את גופה קדימה ואחורה, כמו כיסא נדנדה אנושי.
בשלב מסוים זה כבר לא הספיק.
שרה דרשה שאעשה זאת בעמידה, תוך כדי סיבוב ברחבי הבית, כאילו אני עורך לה סיור מודרך בדירת שלושה חדרים.
הייתי כה עסוק בהנאה שגרמה לי ההנאה שלה, שלא שמתי לב שאני מקבע הרגלים.
מהר מאוד היא הבינה שאין צורך ביותר מרמז קל לבכי עתידי כדי להזניק אותי על רגליי.
ואני?
הייתי גאה להיות שפוט שלה. לגמרי.
בחודש הראשון שלאחר הלידה חזרתי לגור בבית הוריי כדי “ללמוד את המקצוע” מאמי, מטפלת מוסמכת.
אז הכול היה קל יותר: אמי ואני התחלקנו במשמרות בטיפול בשרה, שרה שקלה רק 2.6 ק״ג, ואני עוד ישנתי לפעמים.
אמי — שלדעתי אוהבת את שרה יותר מאביה — ניסתה להזהיר אותי: ההרגל הזה ישבור לך את הגב.
כמובן שהיא צדקה.
החיים האמיתיים התחילו כשחזרתי לדירתי עם שרה.
עכשיו היא כבר שוקלת מעל חמישה קילוגרמים, ואני ישן הרבה פחות.
במצב של תשישות כרונית מוחלטת, הופתעתי לגלות ששרה אינה מגלה כל אמפתיה למצבי.
כדיקטטורית מנוסה, היא מורה לי — בדיבורה התינוקי והחד — להרים אותה, ולא לחשוב אפילו על להניח אותה לישון.
אם אני מנסה להפגין עמוד שדרה ומניח אותה בעריסה כשהיא ערה, היא פותחת בבכי צורמני, מתוך ידיעה ברורה שאכנע.
והעריסה?
בעיניה זה כלא.
שינוי קטן: ללמוד לעמוד מולה (ולשמור גם על עצמי)
יש רגעים שבהם הגוף והנפש אומרים “לא עוד”.
במיוחד בערבים. במיוחד עם גב כואב, ברכיים חורקות ותחושת הזדקנות מואצת.
ואז, בדיוק ברגעי השבירה, שרה משגרת לעברי חיוך ממיס — כזה שמזרים לעורקיי אנרגיה לא מוסברת, ומאפשר לי לשרוד עוד ערב.
האמת?
אולי אני פשוט מנסה לפצות אותה על זה שאין לה אמא בבית.
לתת לה אהבה של שני הורים — לבד.
תינוקת שמקבלת כל מה שהיא רוצה גדלה להיות ילדה חזקה ובטוחה בעצמה — גם אם היא תהיה היחידה בגן בלי אמא.
אם על הדרך אשבור את הגב, ניחא.
ובכל זאת, לאחרונה אני מרגיש שינוי. אטי, זהיר, אבל קיים.
אני מגלה שאם אני מתאמץ, אני מסוגל לעמוד מול רצון הברזל שלה.
שרה בוכה — ואז נרגעת.
רכשתי מאמי טכניקה פשוטה: מוצץ, ליטוף עדין בראש, ונשימות עמוקות — שלי.
וכך, לאט־לאט, אני לומד אמת פשוטה וכואבת:
כדי שאוכל לשמור עליה — אני חייב לשמור גם על עצמי.
ברור שאין בי אפילו שמץ של מחשבה לומר על בתי שיצרתי מפלצת.
אבל בואו נאמר כך:
יצרתי בוסית קטנה, ואני עובד אצלה במשרה מלאה — מרצון..
רוצים לדעת כשעולה פוסט חדש?
אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים להירשם לעדכונים במייל — וכך תקבלו אוטומטית הודעה בכל פעם שעולה פוסט חדש.
בלי ספאם, בלי פרסומות — רק הפוסטים.
לא הספיק לכם?
אם אתם רוצים לקרוא עוד על שרה ועל החיים שלנו יחד — הנה עוד שני פוסטים שאולי תאהבו:
הסיפור הזה ממשיך גם על הבמה
אם הטקסט הזה נגע בכם — אני גם מרצה על הורות, אחריות וזהות בגיל מבוגר.
“נהניתי מאוד מהפוסט — הוא מצחיק, חד, ובעיקר אמיתי. המשפט ‘הדיקטטורית והשפוט’ תפס אותי מיד, כי זו בדיוק התחושה בבית עם תינוקת 😅
אהבתי במיוחד איך שאתה מתאר את זה שאתה בעצם ‘מציית’ אבל מתוך אהבה מוחלטת, ולא מתוך חולשה. ובין השורות, מעבר להומור, מרגיש גם הרגע שבו אתה אומר לעצמך שאתה חייב לשמור גם על עצמך כדי להיות אבא טוב באמת.
כתיבה מעולה, זורמת ומדויקת — מחכה לפוסט הבא.”
“קראתי עד הסוף והאמת שנהניתי, אבל בעיקר כי זה לא עוד פוסט ‘אבהות רומנטית’. יש פה הומור, אבל גם עייפות אמיתית בין השורות. הכותרת ‘הדיקטטורית והשפוט’ מצחיקה, אבל היא גם די מדויקת… וזה מה שעושה את הטקסט חזק. אהבתי שלא ניסית לצאת מושלם. כתיבה חדה וכנה.”