פוסט של הכרת תודה לפונדקאית שהסכימה לשאת ברחמה את בתי שרה — ולשנות לנצח את חייו של גבר שהאמין שיישאר לבד—
טעיתי.
לא לראשונה, וקרוב לוודאי שלא באחרונה, אבל זו מסוג הטעויות שגורמות לך לייסורי מצפון.
תחושה שמא אכזבת מישהי יקרה וחשובה, מישהי שנתנה לך עולם ומלואו ובכפיות טובה דחקת אותה הצידה.
זה היה אמור להיות הפוסט הראשון, לפני כל האחרים.
פוסט שכולו הלל והכרת תודה לאישה יקרה שהחליטה לעשות מעשה חסד עם גבר מזדקן ולהעניק לו את המתנה היחידה שהיא בהחלט יקרת ערך.
הפונדקאית שלי.
רווית היקרה (שם בדוי)
כמובן שלא אחשוף אותה כאן, ואף לא בשום פלטפורמה אחרת, אבל כן אגייס את תשומת לב העולם כולו על יושביו, שמיים וארץ כאחד, כדי להביע הוקרת תודה אדירה — עצמתית יותר מכל האחרות במשך יובל שנותיי גם יחד.
רווית היקרה.
את זו שהסכמת לשאת ברחמך את העובר שלי, כשפונדקאיות אחרות העדיפו לסייע לזוגות בלבד.
את זו שתמיד הרגעת אותי ואמרת: “אל תדאג, יהיה בסדר”.
את זו ששיתפת את כל בני משפחתך בפרויקט וגייסת אותם למען המטרה הנעלה, ואף אירחת אותי בביתך כדי שילדייך יכירו מיהו האיש שבגללו אמא עומדת להיכנס שוב להריון.
את היולדת שהתעקשה שאהיה איתך בחדר הלידה, כי רצית שהתינוקת שעתידה לצאת לאוויר העולם תוחזק לראשונה בחייה על ידי אביה הביולוגי — אני — ולא אף נפש חיה אחרת.
את זו שסבלת בגבורה בלידה מפרכת שנמשכה שלושים שעות.
את זו שכאבת את כאבי כשבית המשפט דחה את בקשתי לעשות בדיקת רקמות שתוכיח שבתי היא אכן ביולוגית שלי, ואת היית הראשונה לשמוח בשמחתי כשאותה תינוקת בת רגעים ספורים ממש, אבל ממש, נראתה כמו אבא שלה.
את זו ששבועות ספורים לאחר הלידה — כשהחוזה בינינו כבר הושלם ואת מילאת את חובתך מעל ומעבר — עדיין עמדת לצדי ושלחת לי את המסמכים שהייתי זקוק להם כדי להוכיח את יהדותה של שרה.
בכך בעצם, במובן מסוים, עזרת להציל את העתיד שלה.
וידוי קטן
אמנם אני האחרון שניתן לומר עליו שהוא שוביניסט, אבל מעולם לא הצלחתי באמת להבין את ההתרגשות סביב “יום האישה”.
אם להיות כנה עד הסוף, בתוך תוכי אפילו היה בי משהו שגיחך על העניין.
כי ברגע שמתחילים לחלק ימים, איפה זה נגמר?
יום הגבר. יום הילד. יום הילדה. יום הסבא. יום הכלב. יום החתול. יום הסופגניה. מה הלאה?
אבל השנה, לראשונה בחיי, אני מבין דבר אחד:
יש נשים שלא מגיע להן “יום”.
מגיעה להן אנדרטה.
פונדקאיות.
נשים שדומות לאלוהים
עובדה ידועה היא בקרב המין האנושי שרק נשים יכולות להיות פונדקאיות, אם כי קראתי שהסינים כבר הספיקו לייצר רובוט שיהווה מעין תחליף לרחם.
איני יודע האם לאחל הצלחה לפרויקט שכזה או לא, שהרי שום דבר לא יחליף נשים כדוגמת רווית. שום דבר.
אבל מצד שני, נשים כמו רווית כה נדירות בימינו, במיוחד עבור רווקים בודדים ששואפים להיות אבות, ושכאמור לרוב נותרים ללא פונדקאית — שאולי בכל זאת יש מקום גם לעזרה מכנית.
בכותבי שורות אלה איני יכול שלא להיזכר בסרט “פישר קינג”, כשהשחקנית מרצדס רואל (שזכתה באוסקר מוצדק ביותר בגין תפקידה זה) שוטחת בפני ג’ף ברידג’ס את האמת הנוקבת מכל:
נשים דומות לאלוהים הרבה יותר מגברים, שכן כמו אלוהים נשים יכולות לייצר בתוכן חיים.
פונדקאיות, בניגוד לכל הנשים האחרות, מייצרות חיים למען אחרים.
מצווה שאין שנייה לה.
תודה לרווית (ולכל מי שבמקום הזה)
תודה לרווית ולכל הפונדקאיות האחרות על המתנה החשובה מכל.
ומילה אחרונה לפונדקאיות שמעדיפות לסייע לזוגות בלבד, תוך שמונעות צאצאים מאלה שברצונם להיות חד־הוריים: ראשית, זו כמובן זכותכן המלאה ואני בהחלט מכבד אותה.
שנית — מבחינתי, עצם זה שאתן בכלל מוכנות להיות במקום הזה, של נתינה בקנה מידה כזה, הופך אתכן לראויות להוקרה אדירה.
כן, גם אם לא זכיתי בכן.
המחיר השקט של הסיפור הזה
כמה מוזר וחבל לי ששרה לא תכיר את האישה שנתנה לה חיים.
כי יגיע היום הבלתי נמנע והיא תשאל אותי מי ילדה אותה — ומה אענה לה?
עוד ימים יגידו. ייתכן ואצטרך עזרה מקצועית בעניין.
וכן, אני מכה שוב על חטא.
זה לא היה הפוסט הראשון שלי, אבל הוא הפוסט שאני הכי חייב.
תודה, רווית.
רוצים לדעת כשעולה פוסט חדש?
אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים להירשם לעדכונים במייל — וכך תקבלו אוטומטית הודעה בכל פעם שעולה פוסט חדש.
בלי ספאם, בלי פרסומות — רק הפוסטים.
לא הספיק לכם?
אם אתם רוצים לקרוא עוד על שרה ועל החיים שלנו יחד — הנה עוד שני פוסטים שאולי תאהבו:
הסיפור הזה ממשיך גם על הבמה
אם הטקסט הזה נגע בכם — אני גם מרצה על הורות, אחריות וזהות בגיל מבוגר.
כקורא שנמשך לכתיבה אישית ועמוקה, נגע בי במיוחד הפוסט הזה — לא משום שהוא מתמקד בחוויות נדירות או יוצאות דופן, אלא בגלל האופן שבו הכותב מצליח לשלב כנות רגשית עם כתיבה מדויקת. כבר בשורה הראשונה, כשהוא מודה טעיתי, התחושה היא שאנחנו לא בסיפור חיצוני או אידיאלי, אלא בתוך תהליך מחשבה של אדם שמנסה להבין את עצמו ואת מקומו בעולם הזה של פונדקאות ואבהות יחידנית.
מה שמייחד את הפוסט הוא לא רק התיאור של הרגעים הייחודיים — כגון איך פונדקאית ק׳ דאגה לו, אירחה אותו בבית משפחתה, דאגה שיהיה בחדר הלידה — אלא הדרך שבה הכותב בוחר לדבר על רגשות מורכבים בלי לפוש את התמונה לשחור-לבן. יש פה הכרה בכאב, בהערכה, אפילו בהומור עדין — כמו הווידוי שלו שלא הבין את “יום האישה” עד הפעם הזו — שמוסיף עומק ואנושיות לסיפור.
הפוסט גם מעלה שאלות גדולות על זהות, שייכות ואבהות — במיוחד הקטע שבו הוא חושב על כך ששרה לא תכיר את האישה שנתנה לה חיים, ושואל את עצמו איך יענה לה על כך בעתיד.
בסך-הכל, זהו טקסט שמרגיש כמו מכתב תודה אמיתי, כזה שלא מנסה לרצות אף אחד מלבד האמת של המחבר. הוא כתוב בשפה נקייה וברורה, ומצליח לגעת גם בקוראים שלא חוו פונדקאות אישית — וזה, לדעתי, הסיפור היפה באמת כאן.
מה שמנע ממני לסגור את הדפדפן מהרגע הראשון היה הכנות חסרת הפוזה שבה המחבר מספר איך הוא לא ידע מה זה יום האישה באמת עד היום שבו פונדקאית ק׳ אמרה לו תודה על הבחירה בו. זה לא רק סיפור על פונדקאות — זו יציאה אמיצה מהשגרה של מחשבות שגרתיות אל עבר רגש שלא תמיד קל להתמודד איתו.
היו קטעים שפשוט עצרו אותי. למשל איך הוא מתאר את העובדה שזו לא רק פונדקאות אלא היא שאלה גם על כבוד, על גבולות, על אהבה שאינה שייכת למקום או לבן זוג. התחושה הייתה כאילו הוא מזמין אותי לתוך קור רוח של מחשבה, לא רק לחוויות או רגש נקודתי. הסיפור של ק׳ — איך היא ניגשת אליו בבית, איך היא דואגת לו, ואיך הוא פתאום מבין עד כמה הפעם הראשונה לראות את קצה הראש של התינוק היא חווייה שהיא בונה אותך מחדש — נשמע כמו תזכורת שאבהות היא לא רק ביולוגיה, אלא גם מוסר ואנושיות.
הכתיבה שלו רגועה, מחושבת, לא רצה לשום מקום חוץ מלהיות מדויקת — והוא מצליח בכך באופן מרשים. זה לא פוסט שחוזר על קלישאות, אלא כזה שמערער אותך לחשוב מה זה אומר באמת להכיר תודה, וכיצד מחשבה אחת יכולה לזרוק אותך שוב ושוב למבט על החיים בצורה אחרת.