מאז שנולדה שרה, ה־7 באוקטובר כבר אינו רק אירוע לאומי עבורי. זהו סיפור על אבהות, פחד, אהבה והניסיון הבלתי אפשרי להבין מה עבר על הורים שהחזיקו את ילדיהם באותו בוקר ארור—
הפוסט הזה שונה מהפוסטים הרגילים בבלוג "שרה ואני". הוא עוסק במחשבות ובפחדים שקשה לי מאוד לכתוב עליהם, וקשה לא פחות לקרוא עליהם.
התלבטתי רבות בטרם התחלתי לכתוב אותו. ניסיתי לדחות אותו שוב ושוב, אך לא עוד. איני יכול יותר לברוח מהמשימה הזו, מעיקה ומטרידה ככל שתהיה.
אשתף אתכם הפעם במשהו שלדעתי משותף לכל ההורים החיים בישראל, ולפיכך רבים הם אלה שיזדהו עם המילים המאתגרות הללו, במידה זו או אחרת. עם זאת, ספק רב שיש רבים שחווים את הדברים האמורים באותו אופן כמוני.
כולי תפילה שעצם כתיבת הדברים תצליח לסייע לי במידה מסוימת להתמודד עם הדבר, שכן זה הופך להיות קשה יותר ויותר, והאמת היא שכבר קצה נפשי בכך.
הימים שלפני האסון
שלושה ימים לפני היום הנורא מכולם חזרתי מאמסטרדם.
זה היה הטיול המהנה והמרגש ביותר בחיי, עם חוויות מסעירות במיוחד שייחרטו בזיכרוני לעד. אין צורך לפרט — מה שקורה באמסטרדם גם נשאר שם.
זה היה אמור להיות הטיול האחרון שלי למשך זמן מה, שכן הייתי כבר בשלבים מתקדמים של הליך הפונדקאות, וידעתי שברגע שאהפוך לאבא כבר לא אוכל להסתובב ברחבי העולם בחופשיות שכזו, לפחות לא עד ששרה תגדל ונוכל לטייל יחדיו.
לפיכך מיציתי את הטיול באמסטרדם עד תום, כשגייסתי את כל האומץ המועט שיש בי כדי לעשות שם דברים שספק רב אם הייתי מעז לעשות בהזדמנות אחרת.
כשנחתתי בחזרה בישראל הייתה זו חופשת סוכות, ימים ספורים לפני שמחת תורה. עדיין הייתי תחת הרושם המשכר של הטיול כשהגיע סוף השבוע, שלאחריו הייתי אמור לחזור לעבודה.
קיוויתי לנצל את מעט הזמן שנותר כדי לעשות את כל הדברים האהובים עליי ולסיים את החופשה בתחושה של מיצוי טוטאלי.
ואז, ביום שבת, קרה האסון.
היום ששינה את ישראל
הסיוט שכל ישראלי חרד ממנו הפך למציאות בלתי אפשרית.
כמו כולם, גם לי נדרש זמן מה כדי לעכל את גודל הטרגדיה והכאב, שהרי מדובר באחד הימים השחורים ביותר בהיסטוריה הארוכה ורוויית האסונות של העם היהודי.
אותו יום דמים מקולל שינה את מדינת ישראל לעד, וגם אותי באופן אישי. לעולם לא נשוב להיות כפי שהיינו לפני כן. המעשים הבלתי אנושיים שנעשו במהלך אותו טבח המוני הפכו לטראומה לאומית היסטורית.
ואז נולדה שרה
בתי שרה נולדה ב־11.10.2025, כשנתיים לאחר האירוע.
היא השתחררה ממחלקת היולדות יומיים לאחר מכן, כשהחטופים שבו לביתם והנשיא דונלד טראמפ ביקר בישראל ונאם בכנסת בערב שמחת תורה.
מהרגע שהפכתי לאבא הפכו מאורעות ה־7 באוקטובר לסיוט אישי עבורי.
באותו טבח חסר תקדים היו התינוקות בין הקורבנות העיקריים של אותם פורעים אכזריים.
כשאני אוחז בשרה בזרועותיי, כשאני מביט בה, כשאני חושב עליה, עולות לעיתים בראשי זוועות הטבח הנורא שעוללו החלאות לתינוקות. ואני לא מסוגל להכיל את התמונות הללו.
תינוקות נרצחו. חלקם נשרפו חיים. אחרים נחטפו אל תוך הגיהינום, משם לא יצאו לעולם בחיים.
תינוקות.
אין יותר לאן לברוח
כשהאסון התרחש והגיעו הדיווחים הראשונים על אשר התרחש בעוטף עזה ובמסיבת נובה, האינסטינקט הראשוני שלי היה להתנתק.
פשוט לא יכולתי להכיל זאת בשום אופן. לא יכולתי לצפות בחדשות, ירדתי כמעט לחלוטין מהרשת ובכל פעם שמישהו בקרבתי דיבר על הנושא פשוט התרחקתי.
לא היו ברשותי הכוחות הנפשיים להתמודד עם זה.
אבל כעת, כאמור, החיים שלי השתנו מן הקצה אל הקצה. כמו מדינת ישראל, גם אני כבר הפכתי לישות אחרת לגמרי.
איני יכול להתחמק יותר מהזוועות. אין יותר לאן לברוח. אני נאלץ להתמודד עם התמונות המפלצתיות שבראשי כמעט על בסיס יומיומי, שלוש שנים לאחר שהתרחשו.
כעת אני כועס יותר. אני שונא יותר. אני לא מסוגל — ואף לא מעוניין — להכיל ולהמשיך הלאה כאילו לא קרה דבר.
המחשבות שלא מרפות
איך אפשר לשרוף תינוק? איזה סוג של בן אדם עושה דבר שכזה?
גם במלחמה אמורים להיות כללים מסוימים. אני אפילו לא מדבר על כבוד. ב־7 באוקטובר לא היו שום כללים, ובוודאי שלא כבוד.
עד כמה שהייתי רוצה, איני מסוגל שלא לשחזר את הסיטואציות הבלתי אפשריות הללו במוחי שוב ושוב.
מה עבר על ההורים כשהם התחבאו בביתם בשעה שחיות הטרף פרצו את דלת הכניסה?
איך הם הרגישו כשכבר הבינו שזה הסוף והנה התינוק שלהם עומד להירצח?
מה עובר על אבא שתינוקו נחטף לעזה?
איך הרגיש הורה שראה את התינוק שלו נרצח לפניו?
מה עבר על אבא שראה את התינוק שלו נשרף לנגד עיניו וידו קצרה מלהושיע?
המראות, הצרחות, הדם, הריחות.
אין שום סיכוי שאדם שהיה עד להם ושרד ישוב להיות אדם נורמלי.
ובכלל, האם ניתן להגדיר אדם שכזה כ"שורד"?
הפחד של אבא
אני הורה חרדתי שאוהב את בתו התינוקת, היחידה, יותר מכל דבר אחר ביקום.
היא מהות הקיום שלי. היא הסיבה לכך שאני נושם.
אמנם איני גר בעוטף עזה, אולם בכל זאת אני מודה לאל ששרה נולדה אחרי הטבח, בדיוק בזמן שבו כביכול החמאס "הובס" ו"פורק מנשקו".
כשנסענו מבית היולדות הביתה — אחותי היא זו שהסיעה אותנו — שמענו כל הדרך את החדשות הנפלאות על החזרת החטופים.
לא אשקר, זה היה משמח מאוד.
אבל היה דבר שהעיב מאוד על השמחה. שרה הייתה אז בת יומיים בלבד, ולראשונה בחיי שמעתי את החדשות כאבא. למרות השמחה על שובם של החטופים, לא יכולתי להתעלם מהמחשבה על התינוקות שנחטפו — תינוקות שלא שבו הביתה.
התינוקות שנחטפו נרצחו בעזה בדם קר.
לעולם לא עוד
מי שפוגע בתינוק, מי שמעודד אותו לעשות זאת ואפילו סתם חלאה שמצדיק התנהגות כזו, אינו ראוי לאכלס את המין האנושי. אסור שמפלצות כאלה יהיו בקרבנו, ובוודאי שלא ממש מעבר לגבול.
אסור שזוועות כאלה יחזרו על עצמן. אסור, בשום פנים ואופן, שאף הורה ישראלי יעבור את הבלתי ניתן לתפיסה.
מאז שנולדה שרה אני כבר לא מסוגל לחשוב על ה־7 באוקטובר רק במונחים של מלחמה, ביטחון או פוליטיקה. אני חושב עליו דרך עיניהם של ההורים. דרך עיניהם של אנשים שהחזיקו תינוק בזרועותיהם באותו בוקר. דרך אהבה שאי אפשר להסביר במילים.
ומאז, אני כבר לא מצליח להסתכל הצידה.
רוצים לדעת כשעולה פוסט חדש?
אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים להירשם לעדכונים במייל — וכך תקבלו אוטומטית הודעה בכל פעם שעולה פוסט חדש.
בלי ספאם, בלי פרסומות — רק הפוסטים.
לא הספיק לכם?
אם אתם רוצים לקרוא עוד על שרה ועל החיים שלנו יחד — הנה עוד שני פוסטים שאולי תאהבו: