בין ריצה למרחב המוגן, האכלה בממ״ד וניסיון להסתיר פחד, אב יחידני מגלה כיצד נראית מלחמה כשהיא מגיעה בפעם הראשונה לחייה של בתו התינוקת—
שבת, ה־28.2, שעת צהריים מוקדמת.
זה אחד הימים המאתגרים ביותר שלי כאדם וכאבא.
אני כותב את הפוסט הזה ברצף של פרקי זמן קצרים, באתנחתא שבין אזעקה אחת לשנייה. בכל פעם מחדש אני מצליח להרדים את שרה, רגע לפני שהמהומה חוזרת.
כמו רבים בעם ישראל, כשאני שומע אזעקות ביום שבת בבוקר, עולים בי פלאשבקים מאותו טבח היסטורי לפני כשנתיים וחצי. זו טראומה שתלווה את בני הדור שלנו כנראה לעד. מאז, כולנו מודעים לשבריריות הקיום שלנו כאן, בארץ אבותינו, ולעובדה שככל הנראה לעולם לא נוכל באמת לנוח על זרי הדפנה. תמיד נחיה על חרבנו.
והנה, אחרי סבב מלחמה ממושך של שנתיים מול שבעה אויבים, הבוקר התחיל סבב נוסף. ההבדל עבורי הוא עצום. הפעם אני אבא לתינוקת בת ארבעה חודשים וחצי. שרה נולדה מיד לאחר הסבב הראשון, ממש עם שחרור כל החטופים משבי חמאס. אם אז הייתי אדם לעצמי — היום חיי כבר אינם רק שלי.
אבא, ממ״ד, והחלטות שאין בהן ודאות
במהלך החודש האחרון, מאז החלו האיומים ההדדיים בין ארה״ב לאיראן, חזרתי לגור בבית הוריי. זו לא הייתה החלטה קלה. התלבטתי אינספור פעמים לגבי המקום הבטוח ביותר לשהייה עבורי ועבור שרה בזמן מתקפת טילים אפשרית.
בבית שלי אין ממ״ד, אבל יש מקלט מצוין בבניין. בבית הוריי יש ממ״ד, אך אין מקלט. לפי עצות ה״מומחים״, זמינות המרחב המוגן קריטית במיוחד למשפחות עם תינוקות, ולכן ממ״ד עדיף. נכון, למקלט יש יתרון בטיחותי מסוים, אך גם הוא אינו מבטיח דבר במקרה של פגיעה ישירה.
בסופו של דבר, כאבא, הגעתי להחלטה פשוטה: אני ושרה נהיה בטוחים יותר בממ״ד בבית הוריי. זו החלטה הפוכה לחלוטין מזו שקיבלתי לפני הסבב הראשון, אז העדפתי להישאר בביתי ולרדת למקלט. מאז — הכול השתנה. כשחייך כבר אינם רק שלך, אין מקום לשיקולי נוחות.
האזעקה הראשונה בחייה של שרה
בסביבות שמונה בבוקר נשמעה האזעקה הראשונה.
לראשונה בחייה, שרה פגשה את המציאות הישראלית הבלתי אפשרית שכולנו התרגלנו אליה בעל כורחנו.
הלב שלי דפק כל כך חזק שיכולתי ממש לשמוע אותו. הוצאתי את שרה ממיטתה והעברתי אותה לממ״ד, שם שהינו יחד עם הוריי. למזלי, בגילה הצעיר היא אינה מבינה במה מדובר. מבחינתה זה היה עוד מפגש משפחתי — הפעם בחדר בבית סבא וסבתא שבו עדיין לא ביקרה.
הממ״ד צר. אין בו מספיק מקום לרקוד אותה לצלילי סרטוני הילדים ביוטיוב, אבל שלושתנו עשינו הכול כדי שהחוויה תעבור לה בנעימים. שרה הייתה בזרועותיי במשך כל השהייה שם, ואני — מפוחד כפי שמעולם לא הייתי — ניסיתי להצפין זאת ככל האפשר. היא לא צריכה לקלוט בחושיה המחודדים את מה שמתחולל בנפשו של אביה, שחווה לראשונה מלחמה כבעל משפחה.
כשהתקבלה הודעת הרגעה מפיקוד העורף יצאנו מהממ״ד, בידיעה ברורה שעוד מעט נחזור אליו. כדי לא להעיר את שרה באזעקה הבאה, הכנסתי את העריסה לממ״ד. הרעיון היה פשוט: כשהאזעקה תישמע — היא כבר תהיה שם. זה לא עבד כפי שקיווינו. האזעקה העירה אותה, והיא פרצה בבכי. הרמתי אותה מיד עד שנרגעה.
באותו סבב בממ״ד הגיעה שעת האוכל. זו הייתה הארוחה הראשונה של שרה שם. ובליבי ידעתי — כנראה גם לא האחרונה. שוב חייכתי אליה, למרות שבתוכי הסערה השתוללה.
בין תפילה להתפכחות
״ממ״דים אינם מוגנים מפני פגיעה ישירה״ — המשפט הזה מתנגן לי בראש שוב ושוב. אם היה מקום בטוח באמת מפני טילים בליסטיים, הייתי שם עכשיו, עם שרה בזרועותיי. בחוסר האונים הזה, לא נותר לי אלא להתפלל.
שרה נולדה בשבת, בחול המועד סוכות. השתחררנו מבית החולים בערב שמחת תורה — ביום שבו כל החטופים שוחררו, הנשיא טראמפ ביקר בישראל ואף נאם בכנסת. בדרך הביתה שמענו ברדיו, אחותי ואני, את ההתפתחויות של אותו יום נפלא. הייתה תחושה באוויר שהמלחמות מאחורינו, שהבסנו את אויבינו והבטחנו את עתיד מדינת היהודים.
איזו תקופה מדהימה זו עבור תינוקת בת יומיים. איזו תקופה מושלמת זו להיות אבא טרי. בדמיוני המפותח מדי לעיתים, הרגשתי שלידתה של שרה מבשרת עידן חדש. יונת שלום קטנה, תינוקת נטולת אם, שמביאה גאולה לגבר מזדקן ובודד — ואולי גם לעם שלם, על הדרך.
תגידו מה שתרצו על התמימות שלי, אבל מי מאיתנו חשב אז שנמצא את עצמנו בתוך מלחמה נוספת, מול איראן וגרורותיה, תוך חודשים ספורים בלבד?
המציאות חזקה מכל דמיון. והמציאות עכשיו היא שאיש מאיתנו אינו באמת בטוח — גם לא במרחב המוגן. זה הזמן שלי להתעלות מעל פחדיי ולהמשיך להעמיד פנים שהכול כשגרה, כדי שהמלחמה הראשונה בחייה של שרה תעבור לה במינימום מודעות למה שמתרחש מחוץ לכותלי הממ״ד.
אמשיך להתפלל לביטחונה של שרה. בינתיים אמשיך להאכיל ולהשכיב אותה לישון בממ״ד, מחכה לבום שיבוא — מקווה שיהיה רחוק ככל האפשר מאיתנו.
ובקשר ל״ניצחון המוחלט״ — אני כבר הרבה פחות תמים מבעבר. איני יכול להרשות לעצמי לפנטז על אמרות כאלה. לא כששרה בזרועותיי. אני אדם קטן שחי במדינה, ואיני יכול להיות מנותק ממה שקורה סביבי — רק מקווה שזו אכן תהיה המלחמה האחרונה שלה.
רוצים לדעת כשעולה פוסט חדש?
אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים להירשם לעדכונים במייל — וכך תקבלו אוטומטית הודעה בכל פעם שעולה פוסט חדש.
בלי ספאם, בלי פרסומות — רק הפוסטים.
לא הספיק לכם?
אם אתם רוצים לקרוא עוד על שרה ועל החיים שלנו יחד — הנה עוד שני פוסטים שאולי תאהבו:
להיות שרה מלקוביץ
הדיקטטורית והשפוט
הסיפור הזה ממשיך גם על הבמה
אם הטקסט הזה נגע בכם — אני גם מרצה על הורות, אחריות וזהות בגיל מבוגר.
קראתי לא מעט פוסטים על המלחמה, אבל זה הראשון שגרם לי להרגיש איך היא נראית דרך העיניים של אבא לתינוקת. דווקא הפרטים הקטנים – העריסה בממ"ד, ההאכלה בין אזעקות, הניסיון להסתיר את הפחד – הם שהפכו את הסיפור לכל כך אנושי.
מה שהכי תפס אותי הוא שאין כאן ניסיון להישמע גיבור. יש כאן אבא שמפחד, מתלבט ומנסה לשמור על תחושת ביטחון עבור הבת שלו. הכנות הזאת הופכת את הפוסט לחזק הרבה יותר מכל סיסמה.
הסיום השאיר אותי עם צמרמורת. המעבר מאמונה ש'נגמרו המלחמות' לתפילה פשוטה שהמלחמה הזאת תהיה האחרונה של שרה הוא מעבר חד וכואב, שממחיש עד כמה ההורות משנה את נקודת המבט על המציאות.
פוסט שלא עוסק רק במלחמה, אלא במה שקורה לנפש של הורה בזמן מלחמה. כתוב ברגישות וביושר.
אהבתי במיוחד שאין כאן דרמה מלאכותית. הכתיבה מאופקת, והרגש מגיע דווקא מתוך התיאורים היומיומיים – להרדים תינוקת, להכין בקבוק, לחכות לאזעקה הבאה. זה מה שהופך את הפוסט לכל כך אמין.
כהורה, מצאתי את עצמי מזדהה עם כל התלבטות. מהרגע שנולדים ילדים, כל החלטה נמדדת רק בשאלה אחת: איפה הם יהיו בטוחים יותר. הצלחת להעביר את התחושה הזו בצורה מדויקת.