כשבת בת ארבעה חודשים גורמת לאב להביט קדימה עשרים שנה — ולשאול באיזה עולם היא תצטרך לחיות—
לקוראי הבלוג הקבועים, הפוסט הזה עשוי להישמע שונה מהרגיל. יש מי שירגיש בו ניחוח פוליטי, למרות שזו ממש לא הכוונה. זה לא פוסט אידיאולוגי, ולא ניסיון לשכנע אף אחד בצדקת דרך כזו או אחרת. זה פוסט של אב מודאג. אב טרי, שמביט קדימה ומנסה לדמיין כיצד ייראה העולם שבו בתו תגדל.
שרה כבר בת ארבעה חודשים. ובאופן טבעי, מאז שנולדה, המחשבות שלי נודדות הרבה מעבר להווה. אני מוצא את עצמי שואל איך ייראו חייה בעוד עשרים או שלושים שנה, ואיזה מין עולם יחכה לה שם. לצערי, בכל פעם שאני מנסה לחשוב קדימה – התמונה שמצטיירת אינה מעודדת.
אב שמסתכל קדימה
מעולם לא העליתי בדעתי שבשנת 2021, עמוק בתוך המאה ה־21, עדיין נחיה בעולם שבו אנטישמיות קיימת, גלויה, ולעיתים אף גאה בעצמה. התחושה היא שהעולם שהכרנו הולך ומשתנה במהירות, ולא תמיד לכיוון טוב יותר. קולות של שנאה, הסתה והכחשה – כלפי יהודים וכלפי מדינת ישראל – נשמעים היום באופן בוטה הרבה יותר מבעבר.
יש רגעים שבהם נדמה שאין כמעט מקום בעולם שאפשר להרגיש בו בטוח באמת. גם מי שמנסה להיאחז באופטימיות נדרש לא פעם למאמץ לא קטן. אני מודה שקשה לי למצוא נחמה כשאני מביט במתרחש סביבי, במיוחד דרך העיניים של אב לילדה קטנה.
עולם שמשנה במהירות
התחושה המטרידה באמת היא שהשנאה כבר אינה רק תופעה שולית או קיצונית. לעיתים נדמה שהיא מחלחלת אל מרכז השיח, הופכת ללגיטימית, כמעט נורמלית. תמיכה בישראל נשמעת חלשה יותר, מהוססת יותר, וקולות אחרים משתלטים על הבמה.
בתוך כל זה אני שואל את עצמי: איך תרגיש בתי בעולם כזה? איך ייראה המסלול שהיא תצטרך לנווט בו, כשהיא תגדל להיות אישה עצמאית? המחשבה שהיא תיאלץ להתמודד עם עולם שמראש מסתכל עליה בעין עקומה רק בגלל מי שהיא – קשה לי מאוד.
גם כאן, בבית
ואם כל זה לא מספיק, יש גם את מה שקורה כאן, אצלנו. בתוך המדינה שלנו. לעיתים נדמה שהשסעים הפנימיים רק מעמיקים, שהשיח הופך חד ואלים יותר, ושאנחנו מתקשים יותר ויותר לראות אחד את השני כבני אדם לפני הכול.
כאב לי במיוחד להיחשף לאחרונה לדברים שמזכירים עד כמה גזענות יכולה להתקיים גם בתוכנו. לא כזיכרון רחוק או ככתם היסטורי, אלא כמשהו שחי ונושם גם היום. התחושה שמוצא, זהות או שורשים עלולים להפוך אדם ל“פחות רצוי” במדינה שלו – היא תחושה שמערערת אותי כאבא.
הבת שלי תגדל כאן, בעזרת השם. ואני שואל את עצמי איך אוכל להבטיח לה תחושת ביטחון ושייכות, אם גם החברה שסביבה מתקשה להעניק זאת לעצמה. איך מגדלים ילדה בעולם שבו השנאה אינה מופנית רק כלפי אויבים חיצוניים, אלא גם פנימה, בין יהודים ליהודים?
למען הילדים שלנו
אנחנו שונים זה מזה, זה נכון. תרבויות, מסורות, תפיסות עולם. אבל האם באמת אין לנו מספיק משותף כדי לבנות עליו? האם נגזר עלינו לגדל את ילדינו בתוך מציאות של חשדנות, כעס ופילוג מתמיד?
לפעמים אני מנסה לדמיין מה היו חושבים מנהיגי העבר שלנו, אלה שחלמו על מדינה שתהיה בית בטוח לעם היהודי. מדינה שתקום מתוך הבנה עמוקה של מה קורה כששנאה מחלחלת ללא מעצורים. קשה לי להאמין שהם היו משלימים עם מציאות שבה אנטישמיות, במובנים מסוימים, מתקיימת גם במדינת היהודים עצמה.
אני מאמין שעדיין לא מאוחר. באמת. אפשר לעצור את הסחף. אפשר לבחור אחרת. לא דרך ימין ושמאל, לא דרך מחנות ותגיות – אלא דרך ההבנה הפשוטה שיש לנו אחריות משותפת לעתיד של הילדים שלנו.
יש לנו די והותר שונאים בעולם. אנחנו לא צריכים להיות כאלה גם בינינו לבין עצמנו. ההיסטוריה כבר הוכיחה לאן שנאת חינם יכולה להוביל. כולנו רוצים עתיד טוב יותר עבור ילדינו, וזה תלוי, במידה רבה, רק בנו.
הפוסט הזה קצר מהרגיל, כי הוא לא היה קל לכתיבה. קשה לכתוב כשחושבים על העתיד של ילדה קטנה בעולם כל כך סוער. אבל היה לי חשוב לכתוב אותו.
בואו נעצור את זה עכשיו. בלי תירוצים.
אנחנו עם אחד, גם אם לא בחרנו בזה. וכמו משפחה – לא תמיד מסכימים, אבל חייבים ללמוד לחיות יחד.
למען הילדים שלנו.
עם ישראל חי.
רוצים לדעת כשעולה פוסט חדש?
אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים להירשם לעדכונים במייל — וכך תקבלו אוטומטית הודעה בכל פעם שעולה פוסט חדש.
בלי ספאם, בלי פרסומות — רק הפוסטים.
לא הספיק לכם?
אם אתם רוצים לקרוא עוד על שרה ועל החיים שלנו יחד — הנה עוד שני פוסטים שאולי תאהבו:
להיות שרה מלקוביץ
הדיקטטורית והשפוט
הסיפור הזה ממשיך גם על הבמה
אם הטקסט הזה נגע בכם — אני גם מרצה על הורות, אחריות וזהות בגיל מבוגר.
הפוסט הזה תפס אותי ישר מהשורה הראשונה, כי הוא לא מתייפייף ולא מתחבא מאחורי סלסולים ספרותיים — הוא פשוט כנה. המשפט “כשאתה מסתכל לבתך בעיניים ואתה תוהה מה לעזאזל מחכה לה בעתיד” לא רק מתמצת את הרגשתך, הוא מזמין גם את הקורא לעצור רגע ולחשוב על מה שהוא בעצמו אולי דוחה למחר.
מה שהכי התחברתי אליו הוא שזה לא פוסט שמפחיד בשביל להפחיד — הוא מפחיד כי הוא ריאלי. אתה מדבר על “הת-normalization של שנאה וחלוקה” בצורה שלא זורקת טענות, אלא מסבירה מה מפריע לך, ומה מפריע להורה שרואה מעבר לעצמו. זה לא דימויים דרמטיים — זו מחשבה שקוראת תיגר על השגרה היומיומית של כולנו.
גם הבחירה לא לתת פתרונות מוכנים, לא להציע נוסחאות לחיים טובים יותר, דווקא מחזקת את המסר. זה מרגיש כמו שיחה אמיתית, לא הרצאה. כשאתה כותב על העובדה שלא תמיד יש תשובות ברורות — זה גורם לפוסט להרגיש אישי, אמיתי ורלוונטי.
הפוסט הזה לא רק מציג מצב — הוא גורם לך לחשוב על איך אתה מתייחס לעולם, למה אתה מרשה לעצמך לקוות, ואיך ההורות משנה את נקודת המבט שלך על המציאות. זה לא מושלם — וזה גם לא צריך להיות. זה פשוט נכון.
יש משהו בפוסט הזה שמצליח להיות מטריד בלי להיות מתלהם. אולי זה נובע מהאופן שבו אתה כותב: לא כהצהרה אידיאולוגית, אלא כהרהור של הורה. המשפט “מאז ששרה נולדה, המחשבות על העתיד כבר לא עוזבות אותי” מרגיש כמו נקודת מוצא כנה, כזו שקשה להתווכח איתה גם אם לא מסכימים עם כל מה שנאמר אחר כך.
אהבתי במיוחד את הבחירה לנסח את הדאגה דרך שאלות ולא דרך קביעות. כשאתה כותב “איזה עולם אנחנו משאירים להם?” זו שאלה שלא מופנית רק לעצמך — היא נזרקת לחלל ומחייבת את הקורא לקחת בה חלק. אין כאן האשמה, אבל יש אחריות.
גם האמירה על “הקהות ההדרגתית מול שנאה ואלימות” חזקה בעיניי, דווקא משום שהיא לא מוצגת כקריאה לפאניקה אלא כהתבוננות מפוכחת. התחושה היא שאתה לא מנסה לשכנע, אלא לשתף במחשבה שלא נותנת לך מנוח — וזה מה שהופך את הפוסט לאמין.
זה פוסט שלא מציע נחמה, אבל כן מציע מודעות. הוא לא סוגר את הדיון, אלא פותח אותו. בעיניי, זו בדיוק העוצמה שלו.
קראתי את הפוסט הזה פעמיים, לא כי הוא ארוך או מסובך — אלא כי משהו בו לא נתן לי להמשיך הלאה. הוא כתוב בפשטות, אבל הפשטות הזו מטעה. מתחת לטקסט הרגוע יש תחושת מועקה שקשה לנער ממנה את הידיים.
מה שמעניין כאן הוא שאתה לא מתאר “עתיד מטריד” במונחים גדולים או אפוקליפטיים. אין סוף עולם, אין תרחישים קיצוניים. יש רק מחשבה אחת, מאוד בסיסית: מה מחכה לילדה שלי. ודווקא הצמצום הזה הופך את הכול לאישי יותר — וגם מפחיד יותר.
אהבתי במיוחד שזה לא פוסט שמנסה לגרום לקורא להסכים איתך. אפשר לקרוא אותו גם אם לא רואים את המציאות בדיוק כמוך, ועדיין להבין מאיפה הדאגה מגיעה. זה מרגיש כמו מישהו שחושב בקול רם, לא כמו מישהו שבא ללמד או לשכנע.
זה פוסט שלא נותן תשובות, ולא מבקש מחיאות כפיים. הוא פשוט שם סימן שאלה גדול באמצע השגרה. בעיניי, זו כתיבה שמכבדת את הקורא — ומשאירה אותו קצת פחות אדיש.