פוסט אישי על הומור כמנגנון הגנה, על מבטים ושאלות שמדביקים זהות מבחוץ, ועל הרצון לגדל ילדה שתדע לענות לעולם בלי להתנצל—
לפעמים אני חושב שהיה לי הרבה יותר קל פשוט לשקר לאנשים ששואלים אותי ולהשיב להם:
“כן, אני הומו”.
לא כי זה נכון, אלא כי זה היה חוסך אינספור הסברים.
להסביר שוב ושוב שגבר רווק מעל גיל חמישים, שחי לבד, לא מרבה לצאת מהבית, ולא נראה הרבה בחברת נשים — הוא עדיין לא בהכרח גיי — זה מתיש.
ככל שהשנים חלפו ואני העמקתי ברווקותי ובבדידותי, כך השאלה הזו הפכה לחלק משגרת חיי. בשנות התשעים, כמו רבים אחרים, מצאתי מפלט בלראות את העולם דרך עיניו הציניות של ג’רי סיינפלד. אימצתי בשמחה את ההומור שלו, ובעיקר את אחת האמרות האלמותיות של הסדרה. כך יצא שבכל פעם שהייתי צריך להבהיר שאני לא הומו, הוספתי בחצי חיוך:
NOT THAT THERE’S ANYTHING WRONG WITH THAT.
קיוויתי שמעט הומור יסיט את הדיון, והחיים יחזרו למסלולם — לפחות עד הפעם הבאה.
סטיגמות, כוונות טובות והנחות אוטומטיות
כדי שלא יהיו אי־הבנות: אין לי שום דבר נגד הקהילה הגאה. באמת.
חלק לא קטן מהאמנים שאני מעריץ שייכים אליה, ואנשים צריכים לחיות את חייהם בדיוק כפי שנכון להם. איש באמונתו ובנטיותיו יחיה.
ובכל זאת, משהו בשיח סביבי תמיד הרגיש אוטומטי מדי. כאילו עצם זה שאני לבד, שקט, ולא “משדר זוגיות”, מספיק כדי להכניס אותי למשבצת מסוימת — בלי לשאול, בלי להכיר.
העניין החריף מאז שהתחלתי את הליך הפונדקאות. עבור רבים, זה היה ההוכחה הסופית: גבר שמביא ילדה לעולם לבד — ברור שהוא גיי. גם אחרי שהסברתי שוב ושוב שאני סטרייט (ותמיד הוספתי את המשפט הקבוע), ההנחה הזו פשוט המשיכה להתקיים. אפילו במסמכים רשמיים, ואפילו מול מוסדות המדינה, מצאתי את עצמי מתקן שוב ושוב שאלות שנשאלו מתוך אותה הנחה אוטומטית.
זה לא נאמר ברוע. לרוב להפך — בטון מנורמל, אפילו אדיב.
אבל זה עדיין אומר הרבה על איך אנחנו חושבים.
הגבר היחיד באי של נשים
מאז ששרה נולדה, מצאתי את עצמי שוב ושוב כגבר היחיד במרחבים שנשלטים, בצדק גמור, על ידי נשים. השיא היה כמובן בתקופת הלידה.
נסו לדמיין איך זה מרגיש להיות הגבר היחיד המאושפז במחלקת יולדות.
הרגשתי כמו סוכן זר שחדר לקודש הקודשים. אי של נשים מניקות, שיחות על הנקה, על פטמות כואבות, על עייפות — ואני שם, עם תינוקת בעריסה.
בתינוקייה קיבלתי הדרכה איך להאכיל ואיך לחתל, לצד אמהות טריות. המבוכה הגדולה באמת חיכתה לי בחדר האוכל, כשבני זוג של יולדות הגיעו לביקור ומצאו אותי יושב לבד, אוכל, עם שרה לצדי. הרגשתי את המבטים. ידעתי בדיוק מה עובר להם בראש.
ובתוכי עניתי להם, כמו ג’רי סיינפלד פנימי:
“חבר’ה, אני לא הומו. NOT THAT THERE’S ANYTHING WRONG WITH THAT.”
ברגעים כאלה הרגשתי כמו ג’רי סיינפלד של מחלקת היולדות.
לשמחתי, לפחות דבר אחד נחסך ממני: אף אחד לא שאל אותי אם אני צריך ייעוץ מיועצת הנקה.
אבא, זהות, והדאגה האמיתית
זה כמובן לא נגמר בבית החולים. בטיפת חלב, אצל רופאת הילדים, ובכל מקום שבו הורים טריים מתכנסים — אני כמעט תמיד הגבר היחיד. זה שכולם מניחים לגביו הנחות, ולכן מרגיש “מובן מאליו” שהוא שם.
בעבר זה הפריע לי מאוד. הרגשתי כאילו מודבק לי תווית על המצח. היו אפילו מקרים שבהם זה הוביל לעימותים, גם במקומות עבודה. אבל מאז שהפכתי לאבא, זה פחות מטלטל אותי. אולי התבגרתי, אולי פשוט חישלתי עור עבה יותר.
הדאגה האמיתית שלי כבר לא נוגעת אליי.
היא נוגעת לשרה.
אני יודע שלא רחוק היום שבו היא תצטרך להסביר למה אין לה אמא. אני גם יודע שכנראה יגיעו שאלות על אבא שלה. ילדים שומעים, מבינים חצאי דברים, משלימים לבד. זה מתחיל בלחישות של מבוגרים ומגיע מהר מאוד לאוזניים קטנות.
העתיד הקרוב שלה מדיר שינה מעיניי. אני מתפלל שהיא תהיה חזקה, בטוחה בעצמה, ושתדע לענות בפשטות ובקוליות — גם אם יום אחד מישהו ישאל אותה:
“אבא שלך הומו?”
ואם היא תענה:
“לא. NOT THAT THERE’S ANYTHING WRONG WITH THAT.”
אז עשיתי את שלי.
כמו משפחה — לא בוחרים, אבל לומדים לחיות יחד
אני מאחל בריאות, שקט ואריכות ימים לכולם — גאים ולא גאים כאחד.
ובעיקר, אני מאחל לעצמנו קצת פחות הנחות אוטומטיות, וקצת יותר סקרנות אנושית.
כי בסוף, כולנו פשוט מנסים לגדל את הילדים שלנו בכבוד.
רוצים לדעת כשעולה פוסט חדש?
אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים להירשם לעדכונים במייל — וכך תקבלו אוטומטית הודעה בכל פעם שעולה פוסט חדש.
בלי ספאם, בלי פרסומות — רק הפוסטים.
לא הספיק לכם?
אם אתם רוצים לקרוא עוד על שרה ועל החיים שלנו יחד — הנה עוד שני פוסטים שאולי תאהבו:
להיות שרה מלקוביץ
הדיקטטורית והשפוט
הסיפור הזה ממשיך גם על הבמה
אם הטקסט הזה נגע בכם — אני גם מרצה על הורות, אחריות וזהות בגיל מבוגר.
יניב, זה אחד הפוסטים הכי מקוריים שקראתי לאחרונה על הורות. השילוב בין ההומור ה"סיינפלדי" לבין הכנות לגבי המבטים וההנחות שאנשים עושים אוטומטית – עובד מצוין. מצאתי את עצמי גם מחייך וגם חושב.
בעיקר נגע בי החלק שבו אתה מדבר על שרה ועל היום שבו אולי תצטרך להסביר את המשפחה שלה לאחרים. יש משהו מאוד אנושי ומרגש בדאגה הזאת. בעיניי, אם היא תגדל עם אבא שיש לו גם חוש הומור וגם מודעות כזאת – היא כבר קיבלה התחלה מצוינת לחיים.
מחכה לקרוא עוד סיפורים מהמסע שלכם יחד.
אהבתי מאוד את הפוסט הזה. במיוחד את הכנות שבה אתה כותב:
“להסביר שוב ושוב שגבר רווק מעל גיל חמישים… הוא עדיין לא בהכרח גיי — זה מתיש.”
יש במשפט הזה משהו שמזקק בצורה פשוטה את כל העניין של הנחות אוטומטיות על אנשים.
גם התיאור שלך של מחלקת היולדות מצוין. כשכתבת:
“נסו לדמיין איך זה מרגיש להיות הגבר היחיד המאושפז במחלקת יולדות… הרגשתי כמו סוכן זר שחדר לקודש הקודשים”
ממש הצלחתי לראות את הסצנה בעיניים. זה גם מצחיק וגם קצת עצוב באותו זמן.
אבל בעיניי החלק החזק באמת מגיע בסוף, כשאתה כותב:
“הדאגה האמיתית שלי כבר לא נוגעת אליי. היא נוגעת לשרה.”
זה רגע שבו ההומור מתחלף באבהות מאוד אמיתית.
פוסט חכם, מצחיק ונוגע ללב. תודה ששיתפת.
יניב, הפוסט הזה הזכיר לי למה אני אוהב לקרוא את הבלוג שלך. מצד אחד יש את הסיטואציה הכמעט אבסורדית שאתה מתאר — “כמו סיינפלד במחלקת יולדות” — ומצד שני יש מתחת לזה משהו מאוד כן על איך אנשים מסתכלים על מי שחורג מהתבנית הרגילה.
הקטע שבו אתה מתאר את עצמך במחלקה, מוקף באימהות, אחיות ומבקרים שמנסים להבין “מי אתה ומה אתה עושה שם”, פשוט כתוב נהדר. זה מצחיק, אבל גם גורם לחשוב כמה מהר אנחנו מדביקים תוויות לאנשים שאנחנו לא מכירים.
ומה שאהבתי במיוחד זה המעבר בסוף מהומור למשהו הרבה יותר אישי, כשהמחשבה כבר עוברת אל שרה ומה היא תפגוש בעתיד. זה רגע קטן בפוסט, אבל הוא נותן לכל הסיפור עומק אחר לגמרי.
בקיצור – פוסט שנקרא בקלילות, אבל נשאר בראש גם אחרי שמסיימים לקרוא.