אב יחידני חוזר לילדות של לעג והשפלה ומודה בפחד הגדול ביותר שלו: שהעבר שלו יחזור — הפעם דרך בתו—
למען קוראי הבלוג הקבועים אציין כבר בתחילת הפוסט:
הפעם ספק אם תמצאו כאן את מה שהייתם מצפים לו ממני.
זה לא פוסט קליל.
לא מצחיק.
לא כזה שמשאיר חיוך וטעם של עוד.
יש בו רק דבר אחד:
דאגה אמיתית של אב לבתו, ותקווה כנה שהיא תדמה לי רק במראה החיצוני – ולא מעבר לכך.
כתבתי בעבר שאני מזהה אצל שרה קווי אופי דומים לשלי.
לא כולם חיוביים.
הגיע הזמן לפרוע את החוב הזה. לפתוח את הלב.
הילד שהאמין שהוא נחות
אם במראה חיצוני עסקינן, הרי שברוב המוחלט של חיי התרחקתי מחברת בני אדם ונשמרתי לעצמי.
בעיקר בגלל רגשי נחיתות קשים שנצרבו בי עוד כילד, סביב המראה החיצוני שלי.
קשה לי להצביע במדויק מה גרם לזה, אבל אני יכול לשער.
אולי אשתף בכך בפוסט אחר, חושפני ומאתגר רגשית לא פחות.
מה שכן ברור לי הוא שהמצב החמיר במיוחד מאז שהוריי עזבו את דרום תל אביב ועברו לחולון.
המפתיע ביותר, בדיעבד, הוא שבאופן אובייקטיבי ככל האפשר – המראה שלי לא היה כה גרוע.
אבל ברגע שילד מאמין שהוא נחות מהשאר – זה מקרין החוצה.
ילדים יודעים להיות אכזריים, וכשהם מריחים חולשה – הצד הפרימיטיבי שבהם יוצא לחופשי.
הלעג וההשפלה
הדבר הנורא ביותר שאני זוכר בדיעבד הוא הלעג.
מה שאולי התחיל כבדיחה “תמימה” של ילד אחד, התפשט במהירות והפך להשפלה דורסנית – כזו שנמשכה שנים ועיצבה את האישיות שלי.
עד כדי כך שהיא כמעט מחקה את הזהות שלי לחלוטין.
החשש מהלעג הפך אצלי לחשש מהעולם עצמו.
כל מי שחלף על פניי היה בעיניי “משפיל פוטנציאלי”.
זה אילץ אותי להשפיל מבט, להמשיך הלאה בראש שפוף ובנפש מרוסקת.
הדרתי את עצמי מכל פעילות חברתית, נעדרתי ממסיבות כיתה ומחגיגות בר ובת מצווה, והעדפתי תמיד את כותלי חדרי הקטן, שם מצאתי מקלט.
קשה להסביר איך ילד בן 12 כבר יודע שהוא תמיד יהיה לבד.
ללא חברים. ללא חברות. וללא אהבה.
אבל אין ספק שזו הייתה נבואה שהגשימה את עצמה.
אין דבר גרוע יותר מנפש נכה
בדיעבד אני מבין עד כמה נכונה האמרה שמה שאדם מקרין – משפיע על האופן שבו החברה תופסת אותו.
אני הקרנתי תבוסה.
חידלון אישים טוטאלי.
מרוב בושה וגועל נמנעתי מלהסתכל במראה, והיו רגעים שהמחשבות הלכו למקומות חשוכים מאוד.
אם הייתה לי תקווה שבתיכון המצב ישתנה – היא התבדתה מהר מאוד.
אחת הטעויות הקשות שעשיתי הייתה לבחור בתיכון טכני שידעתי מראש שלא יתאים לי.
הסיבה הייתה פשוטה וכואבת: ידעתי שרוב התלמידים שם יהיו בנים, וקיוויתי שכך לפחות אחסוך מעצמי את הלעג מצד הבנות – שממנו תמיד חששתי יותר.
אבל החיים, כמו החיים, אוהבים אירוניה.
אותם בנים שפגעו בי ביסודי הגיעו גם הם לאותו תיכון, והכול התחיל מחדש – רק חמור יותר.
השרירים לא מילאו את החלל
בכיתה י״א ניסיתי לשנות כיוון.
התאמנתי באובססיביות עם משקולות בחדרי, כשסטאלון ושוורצנגר מרחפים מעליי כמודלים לחיקוי.
הגעתי לתוצאות מרשימות.
מדמות שפופה הפכתי לדמות מאיימת.
אנשים נרתעו. מבטים הופנו. מסלולים השתנו.
אבל מבפנים – נשארתי אותו ילד.
שרירי הפלדה לא הצליחו לחדור פנימה ולמלא את החלל שיצרה תחושת האפסות.
גם השירות הצבאי לא שינה זאת.
שלוש שנים של לעג מתמשך, עם גיחות קצרות הביתה כחמצן זמני.
וכך חייתי את העשורים הראשונים לחיי: מסתיר את עצמי מהעולם, מוצא מקלט בד’ אמותיי.
כשהעולם כבר ראה אותי אחרת
באמצע שנות העשרים, כשהתחלתי לעבוד וללמוד, העולם כבר ראה אותי אחרת.
נשים חיזרו אחריי.
אנשים הגדירו אותי “חתיך”.
ואני?
לא האמנתי.
הלעג שספגתי לאורך השנים – בעיקר מצד בנות ונשים – ריסק את הגבריות שלי ואת היכולת ליהנות מקרבה, ממין, מאהבה.
בסופו של דבר הרגשתי בנוח באמת רק לבד. מנותק מהעולם.
אותה נבואה של ילד בן 12 אכן התגשמה.
התחלתי בהליך פונדקאות בגיל 48 – מחוזר, אך לבד בבית.
ומה אם שרה תיפול לאותו בור?
וכעת, כשאני אבא – איך אוכל שלא לדאוג?
איך אוכל שלא לחשוש שתינוקת יפה, מקסימה ושופעת ביטחון עצמי תגדל להיות מפוחדת ומבודדת כמו אביה?
ועוד מנקודת פתיחה קשה בהרבה משלי: אין לה אמא.
האם גם אותה יטרגטו ילדים אכזריים?
האם גם היא תישא איתה צלקות שיגזלו ממנה את חדוות החיים ואת עוצמתה הפנימית?
ואיזו דוגמה אני משמש לה בכך שאני חי ללא אהבה רומנטית?
אלו מחשבות שמדירות שינה מעיניי.
התוכנית שלי
וכבר גיבשתי לעצמי תוכנית ברורה:
אם אזהה אצל שרה ולו שביב קטן ממה שעבר עליי – אצמיד לה ליווי מקצועי.
לא כדי “לתקן”.
אלא כדי להגן, לפני שהעולם יספיק לשבור משהו בפנים.
יהיה אשר יהיה – לא אתן לבתי לצאת כמוני.
אעשה הכול כדי שהתפוח הזה ייפול רחוק מהעץ.
ולעזאזל עם ניוטון.
רוצים לדעת כשעולה פוסט חדש?
אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים להירשם לעדכונים במייל — וכך תקבלו אוטומטית הודעה בכל פעם שעולה פוסט חדש.
בלי ספאם, בלי פרסומות — רק הפוסטים.
לא הספיק לכם?
אם אתם רוצים לקרוא עוד על שרה ועל החיים שלנו יחד — הנה עוד שני פוסטים שאולי תאהבו:
הסיפור הזה ממשיך גם על הבמה
אם הטקסט הזה נגע בכם — אני גם מרצה על הורות, אחריות וזהות בגיל מבוגר.
קראתי את הפוסט הזה בנשימה אחת, והוא נשאר איתי הרבה אחרי שסיימתי.
יש בו משהו מאוד נדיר בכתיבה על הורות: כנות כמעט לא נוחה. לא כנות שמייפה את העבר, אלא כזו שמוכנה להסתכל ישר על המקומות הכי כואבים של הילדות.
מה שתפס אותי במיוחד הוא הפחד שעובר לאורך הטקסט — לא פחד ממשהו חיצוני, אלא פחד עמוק יותר: שהעבר שלך יהפוך לגורל של הבת שלך. זה רגע מאוד אנושי של הורות, הרגע שבו אתה מבין שאתה לא רק מגדל ילד, אלא גם נאבק בצללים של עצמך.
השם של הפוסט, “לעזאזל עם ניוטון”, עובד מצוין כמטאפורה. הוא לוכד את הרצון לשבור את חוקי הסיבה והתוצאה של החיים: אם אתה נפלת לבור של בדידות ולעג בילדות, אתה מסרב לקבל שזה יקרה גם לה.
מה שמרשים במיוחד הוא שהטקסט לא מנסה להצטייר כהרואי. הוא דווקא מציג אב פגיע, מודע לצלקות שלו, ומודע לכך שהמאבק האמיתי הוא לא רק להגן על הילדה — אלא גם להתמודד עם מה שהוא עצמו נושא בתוכו.
אם יש משהו אחד שהייתי מוסיף כקורא, זה אולי עוד רגע קטן של תקווה או אור בתוך הכאב. אבל אולי דווקא הבחירה לא למהר לנחמה היא מה שנותן לפוסט את הכוח שלו.
זה טקסט אמיץ מאוד. לא רק על אבהות — אלא על זיכרון, פצע, ועל הרצון לעצור שרשרת של כאב לפני שהיא ממשיכה לדור הבא.
הכותרת של הפוסט גרמה לי להיכנס מתוך סקרנות, אבל מה שהשאיר אותי לקרוא עד הסוף היה דווקא הרובד הפסיכולוגי שמתחת לסיפור.
יש משהו מאוד מדויק באופן שבו אתה מתאר את הפחד של הורה לא רק ממה שקורה לילד שלו, אלא ממה שהוא מביא איתו מהעבר. הרבה פעמים מדברים על הורות כאילו היא מתחילה ברגע שהילד נולד, אבל בפועל היא מתחילה הרבה קודם — בילדות של ההורה עצמו.
החיבור שעשית ל“חוקי ניוטון” מעניין כי הוא מציג רעיון מוכר: שלכל פעולה יש תגובה. אבל החיים, ובעיקר הורות, לא באמת עובדים לפי חוקי פיזיקה. לפעמים דווקא המודעות לעבר היא זו שמאפשרת לשבור את הרצף שלו.
מה שמעניין בפוסט הוא שהוא לא מנסה לתת תשובה חד־משמעית. הוא נשאר בתוך המתח: בין הרצון להגן על הילדה לבין הידיעה שאי אפשר לשלוט לגמרי בעולם שהיא תפגוש.
זה פוסט שמעלה שאלה גדולה יותר מהסיפור האישי:
האם באמת אפשר לשבור דפוסים שעוברים מדור לדור — או שאנחנו רק מודעים יותר לאופן שבו הם ממשיכים?
זו מחשבה שנשארת גם אחרי הקריאה.
יש בפוסט הזה כמה משפטים שנשארים בראש גם אחרי שסוגרים את הדף. למשל הקטע שבו אתה כותב על הרצון לשבור את חוקי הסיבה והתוצאה של החיים – אותו רגע שבו אתה בעצם אומר, במילים אחרות, “לעזאזל עם ניוטון”. זה רגע חזק, כי הוא מבטא את המרד הכי עמוק של הורה: הסירוב לקבל שהעבר שלך יכתיב את העתיד של הילדה שלך.
גם התיאור שלך של הזיכרונות מהילדות נוגע מאוד. כשהכתיבה שלך נעשית כל כך ישירה ופשוטה, בלי לנסות לרכך את הדברים, זה דווקא מה שנותן לה כוח. יש שם תחושה שאתה לא מנסה לכתוב “סיפור יפה”, אלא פשוט להגיד את האמת כפי שהיא.
מה שהכי תפס אותי הוא הפער שאתה מצייר בין הילד שהיית לבין האב שאתה היום. בין מי שחווה לעג ובדידות לבין מי שמנסה עכשיו ליצור מציאות אחרת עבור הילדה שלו. בתוך הפער הזה נמצא כל הלב של הפוסט.
זה טקסט שמרגיש מאוד אישי, אבל דווקא בגלל זה הוא מצליח לגעת במשהו רחב יותר — הפחד של הורים שהעבר שלהם עוד יופיע בדרך כלשהי בחיים של הילדים שלהם.
יש משפט אחד שמסכם בעיניי את כל הפוסט: “לעזאזל עם ניוטון.” לפעמים באמת צריך למרוד בחוקים של העולם כדי לנסות לכתוב סיפור אחר לדור הבא.
נכנסתי לפוסט בגלל הכותרת, אבל נשארתי בגלל הכנות.
יש משהו מאוד חזק במשפט “לעזאזל עם ניוטון” — הרצון לשבור את חוקי הסיבה והתוצאה של הילדות שלנו.
טקסט קצר אבל כזה שנשאר בראש גם אחרי הקריאה.