סיפור אישי על שנים של כתיבה ודחיות, על תחושת כישלון כואבת — ועל הדרך הבלתי צפויה שבה אבהות מאוחרת פתחה סוף סוף את הקול האמיתי—
אני מתריע מראש: לא כל אחד יתחבר לפוסט הזה.
חלק מהקוראים יחשבו שמדובר בפתטיות לשמה, מתי־מעט אולי ימצאו בו השראה.
כהרגלי בקודש, אני מניח את הדברים כפי שהם, ללא פילטרים וללא עיגולי פינות.
חיים של בדידות
כל חיי הייתי לבד.
ללא חברים, ללא חברות ובנות זוג — רק אני עם עצמי. בודד לגמרי, סגור בחדרי, מנותק מהעולם שבחוץ.
מעין גרסה מציאותית וטרגית של “נער הבועה” מסיינפלד.
את הסיבות לחרדה החברתית שלי נשאיר לפוסט אחר.
כבר מילדות נהגתי לברוח לעולמות של דמיון.
את המפלט מצאתי בספרייה השכונתית. בזכות אמי היקרה למדתי לקרוא מגיל רך, ומאז נבלעתי בעולמות המקבילים שהציעו אינספור הספרים שקראתי בילדותי.
מאחר וחיי החברתיים הזכירו את דמותו של תום הנקס ב״להתחיל מחדש״, נשאבתי בלב חפץ לעלילות הדמיוניות והתאחדתי איתן לחלוטין.
כך עוצבה האישיות שלי: דמיון כמקלט מפני המציאות — ובמקביל, יכולת הכתיבה שלי הלכה והשתכללה.
התחלתי לכתוב בגיל צעיר מאוד.
מעבר לעוצמה המדומה שבבריאת עולמות, הבנתי די מהר שזה היתרון היחסי שלי — והדרך שלי לנסות למצוא את הקול שלי.
הכתיבה כבית בטוח
אותו קול מפוחד שהסתתר אפילו ממני.
כבר בילדות כתבתי סיפורים קצרים.
בתיכון, כשמצבי החברתי היה קשה מנשוא, כבר כתבתי ספרים.
שבוי באשליות, הייתי בטוח שאני בדרך להיות סופר עשיר ומפורסם.
דמיינתי את עצמי מנקר עיניים בכבישים עם פרארי F40 — אז פסגת השאיפות שלי.
דחייה אחר דחייה
אבל הספרים שכתבתי נדחו פה אחד על ידי כל המו״לים.
הם נערמו במגירה, ואני לא הבנתי למה.
תמיד ראיתי את עצמי כאדם אובייקטיבי.
בלבי ידעתי שהכתיבה שלי אינה נופלת — ולעיתים אף עולה — על זו של סופרים שעליהם גדלתי והפכו לאגדות.
הכישלונות לא הרתיעו אותי. המשכתי לכתוב.
אולי כי האמנתי שאני מסוגל.
אולי כי לא הייתי מסוגל לעשות שום דבר אחר.
אבל הדחיות נמשכו.
אט־אט הן סדקו את האמונה שלי בעצמי ופגעו במה שחשבתי שהוא ההימור הבטוח: הכתיבה.
המגרש הביתי שלי.
הכישלון המקצועי הגדול
הניסיונות הכושלים נמשכו גם בצבא וגם בלימודים.
בגיל 25 כתבתי את מה שהייתי בטוח שהוא מסטר־פיס. הייתי משוכנע שהפעם אף הוצאה לא תוכל להתעלם ממני.
טעיתי.
אחרי דחייה נוספת מצאתי נחמה בהוצאה קטנה — נחמה שעליה הצטערתי מאוד.
כדי להיחלץ ממנה אף נאלצתי לשלם סכום נכבד כדי להשיב לעצמי את הזכויות.
שני הספרים הבאים יצאו בהוצאה עצמית — ונחלו כישלון כואב.
אט־אט כבר לא היה אפשר להדחיק את המסקנה:
העולם לא מעוניין בקול שלי.
או בניסיונות שלי למצוא אותו.
הכישלון האחרון וההכרחי
כישלונות רבים ידעתי בחיי, אבל הכתיבה היא ללא ספק הכישלון המקצועי הגדול ביותר.
כתבתי מאז שאני זוכר את עצמי, ותמיד האמנתי שיש לי מה להציע.
הרמתי ידיים אינספור פעמים — ותמיד חזרתי.
כי הכתיבה הייתה המקום הבטוח.
הכישלון הצורם ביותר היה האחרון:
תרגמתי אחד מספריי לאנגלית וניסיתי את מזלי באמזון, בתקווה שזה יסדר אותי כלכלית רגע לפני הלידה הצפויה.
ההשקעה הייתה אדירה.
הקאבר מרהיב.
והכישלון — מוחץ.
כנראה שהייתי זקוק לתבוסה הזו כדי להבין:
זו לא הדרך.
הקול שלא העז לצאת
אולי תמיד נכשלתי כי מעולם לא מצאתי את הקול האמיתי שלי.
הוא התחפר עמוק בתוכי, עטוף שכבות הגנה, מפחד להיחשף — אפילו בפניי.
עם הזמן האסימון נפל:
זה לא שהעולם לא מוכן לקול שלי.
אני זה שלא הייתי מוכן לחשוף אותו.
כתיבה אמיתית נובעת מעוצמה, לא מפחד.
ואני חייתי בפחד מתמיד.
אבהות כנקודת מפנה
ככל שהתקרב מועד הלידה של שרה, רציתי לשתף את העולם בציפייה ובמפגש עם הגורל.
אבל עדיין לא הייתי בשל.
הייתי צריך קודם להיות אבא.
לחוות אהבה בפעם הראשונה.
להרגיש.
להיות אדם שלם.
באמצעות הבלוג הזה, תוך כדי הסיפור על הקשר עם בתי, אני גם שוטח את סיפור חיי.
אחרי 52 שנים של חיפוש עצמי — ייתכן שסוף סוף מצאתי.
הקול נמצא
רק עכשיו, כשאני כותב על חיי כפי שהם, אני מרגיש את הקול שלי.
לא כדמיון, אלא כמציאות חיה.
שרה היא שעזרה לי למצוא את הקול.
את העוצמה הפנימית.
את הזהות.
אני, שכל חיי נעלתי את הרגש בבונקר,
מוצא את עצמי מחבק, מנשק, ואומר “אני אוהב אותך” —
ספונטני. פרימלי. טהור.
אף פעם לא מאוחר
את כל השנים שהחמצתי בבריחה מהעולם, אשלים באמצעות שרה.
קיבלתי הזדמנות חדשה להתחיל מחדש — והפעם אין לי כוונה לפספס.
לא טוב היות האדם לבדו.
רק כשאתה יוצא מהבדידות, אתה מבין כמה עמוק היית שקוע בה.
וכמה אף פעם לא מאוחר להתחיל לאהוב.
אותו ילד בודד —
סוף סוף מצא את הקול שלו.
רוצים לדעת כשעולה פוסט חדש?
אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים להירשם לעדכונים במייל — וכך תקבלו אוטומטית הודעה בכל פעם שעולה פוסט חדש.
בלי ספאם, בלי פרסומות — רק הפוסטים.
לא הספיק לכם?
אם אתם רוצים לקרוא עוד על שרה ועל החיים שלנו יחד — הנה עוד שני פוסטים שאולי תאהבו:
הסיפור הזה ממשיך גם על הבמה
אם הטקסט הזה נגע בכם — אני גם מרצה על הורות, אחריות וזהות בגיל מבוגר.
יניב, זה אחד הפוסטים היותר חזקים שלך.
יש משהו מאוד כנה בדרך שבה אתה מתאר את הרגעים האלה – בלי לייפות, בלי להפוך את זה ל"הורות אינסטגרמית". במיוחד הקטע שבו אתה מתמודד עם השקט/הרעש (כל אחד יקרא לזה אחרת) – זה הרגיש מאוד אמיתי.
ועדיין, הרגשתי שאולי דווקא המקומות הכי חזקים שלך עברו מהר מדי. למשל, הסצנה בממ״ד – יש שם משהו מאוד טעון, וכמעט לפני שהספקתי להיות שם איתך, כבר המשכת הלאה. נראה לי שזה רגע שהיה יכול להחזיק פוסט שלם.
גם מבחינת המבנה – לפעמים הרגשתי שאני "רץ איתך" שעה אחרי שעה, אבל פחות נשאב לרגע אחד עמוק. אולי אם היית מתעכב יותר על סצנה אחת מרכזית, זה היה אפילו יותר מטלטל.
והסיום – הוא יפה, אבל קצת עמוס. יש בו כמה רעיונות טובים, ואולי אם היית בוחר אחד מהם ונותן לו להדהד לבד, זה היה נשאר יותר זמן בראש.
אבל מעבר להערות האלה – יש כאן משהו מאוד חזק. בעיקר כי אתה לא מנסה להיות אבא מושלם, אלא פשוט אדם שמנסה להבין איך להיות אבא. וזה נדיר.
קראתי את הפוסט שלך פעמיים, כי משהו בו לא עזב אותי.
דווקא המשפטים הקטנים הם שתפסו אותי. כשכתבת: "אני לא בטוח שאני שומע נכון את עצמי" – הרגשתי שזה לב הפוסט, הרבה יותר מכל מה שקורה סביב. יש שם רגע של ספק עצמי שהוא מאוד לא מובן מאליו לכתוב.
אבל מצד שני, הרגשתי שאתה קצת "בורח" מהמקומות הכי כואבים. למשל, כשהגעת לרגע שבו אתה כותב על הממ״ד – "נכנסנו לשם כי צריך" – זה הרגיש כמעט טכני, למרות שזו סיטואציה שמלאה במשמעות. רציתי שתישאר שם עוד, שתיתן לנו להבין מה באמת עובר לך בראש באותו רגע.
גם החזרה שלך לרוטינה, עם התיאור של ההאכלה/העייפות, הייתה מאוד מדויקת, אבל אולי מדויקת מדי. כאילו יש ניסיון להיאחז בפרטים הקטנים כדי לא להישאר עם התחושה הגדולה יותר.
והמשפט בסוף – "אולי זה לא הקול שאבד, אולי זה אני שלא יודע להקשיב" – הוא חזק, אבל גם מרגיש קצת כמו סגירה מהירה מדי למשהו הרבה יותר מורכב.
אני כן רוצה להגיד שזה פוסט אמיץ. לא בגלל מה שאתה מספר, אלא בגלל מה שאתה כמעט מספר ולא לגמרי. ויש משהו מאוד אנושי דווקא בפער הזה.
יניב, זה פוסט שנכנס מתחת לעור בשקט.
יש משהו מאוד מדויק בפשטות של המשפטים—“אני מתפקד”, “הכל קורה כמו שצריך”—דווקא בגלל שהם נשמעים כמעט טכניים. הם יוצרים תחושה של שגרה, ואז פתאום מגיע “הקול אבוד” ומערער את הכול בלי דרמה מיותרת.
אהבתי במיוחד איך שאתה לא מנסה להסביר יותר מדי. המשפט “אני לא בטוח שאני שומע נכון את עצמי” נשאר פתוח, וזה מה שנותן לו כוח. הוא לא סוגר את הפוסט, אלא ממשיך להדהד גם אחרי שסיימתי לקרוא.
גם הסצנה בממ״ד כתובה בעיניי בדיוק במידה הנכונה. היא לא מתעכבת ולא מתפרקת לרגשנות, וזה מה שהופך אותה לאמינה. הרגש שם עובר דרך מה שלא נאמר לא פחות ממה שכן.
יש כאן כתיבה מאוד בוגרת—כזו שסומכת על הקורא שישלים לבד את הרווחים. וזה לא מובן מאליו.
זה אחד הפוסטים האלה שלא צועקים, אבל נשארים.