אבהות יחידנית, קנאה, והמפגש הכואב עם גבולות האהבה
אני מקנא.
אני כועס.
אני מתוסכל.
הערב חוויתי פגיעה קשה ביותר באבהות שלי. האמת, ייתכן שתמיד ידעתי שזה יקרה, אבל זה לא משהו שאפשר להיות מוכן לו.
זה קרה בבית הוריי, שם שוהים שרה ואני בתקופה זו מאחר ושם יש ממ״ד. בתקופה של איום טילים מאיראן לא לוקחים סיכונים — בטח לא כשיש לך תינוקת בת שלושה חודשים.
ערב אחד שבו היא סירבה לאכול
כבר משעות הבוקר שרה אותתה לנו כי היא אינה מתכוונת לאכול הרבה. בכך אין שום דבר יוצא דופן — היא יודעת היטב לאזן את עצמה, ולמדנו לסמוך על האינסטינקטים שלה.
ואכן, במהלך היום היא חוותה עליות וירידות בכמות המזון שצרכה.
לקראת הערב, סירובה לאכול הפך עיקש יותר. היא אכלה כמויות מזעריות בלבד.
בשעה שבע הוריי יצאו לאירוע משפחתי ואני נותרתי לבדי עם שרה. לכאורה, הדבר הטבעי ביותר — כך הרי אני והיא רגילים מאז היוולדה.
לדאבוני, במקום ששרה תחוש רעב ותרצה סוף סוף לאכול, התאכזבתי מאוד לגלות שהיא מסרבת באופן מוחלט. בכל פעם שניסיתי לעבור לתנוחת האכלה, היא פרצה בבכי — עד ששבה למצב של ישיבה.
השעות חלפו והיא נותרה בסירובה. יתרה מכך, היא לא הסכימה שאניח אותה בעריסה ואפילו לא בטרמפולינה שאותה היא כל כך אוהבת. למעשה, היא דרשה להיות רק בידיים — ורק בעמידה.
באותו יום ארוך, זו לא הייתה משימה פשוטה לשאת את שרה בזרועותיי כל כך הרבה זמן. ובכל פעם שניסיתי לשבת — היא בכתה.
לבד עם הדאגה
דאגה כבדה כבשה את לבי. חששתי שמא בתי אינה חשה בטוב.
מאחר ובחודש האחרון שרה מריירת ללא הפסקה, שיערתי שאולי מדובר בצמיחת שיניים. ניסיתי לבדר אותה בכל דרך שאני מכיר ושבדרך כלל משפיעה עליה לטובה.
שום דבר לא עבד.
בייאושי הגדול עשיתי משהו שידעתי שמומלץ להימנע ממנו: אפשרתי לה לראות טלוויזיה — ולו רק לכמה דקות. היא נרגעה, אך לא ליותר מחמש דקות. לאחר מכן הבכי אף התגבר.
בשלב הזה כבר ממש התפללתי שהוריי יחזרו, ושאמי — המטפלת המוסמכת והמנוסה — תעזור לי להתמודד עם הסיטואציה.
ואז אמא שלי נכנסה בדלת
כמענה לתפילותיי, הם חזרו מוקדם מהצפוי — ואז התרחשה הדרמה האמיתית, זו שהתקשיתי מאוד להכיל.
כאן המקום להזכיר עובדה שכבר ציינתי בעבר: אמי נקשרה לנכדתה באופן שהדהים את כולנו. מעולם לא ראיתי אותה כה אוהבת, כה קורנת מאושר.
אולי בגלל שזו נכדת הזקונים שלה אחרי שני נינים. אולי בגלל שהיא נקראת על שמה. אולי בגלל שמדובר בבתו של בנה הבכור בן ה־52, אחרי הליך פונדקאות ארוך ומתסכל במיוחד.
מיד כשפתחה את הדלת ושמעה את בכיה של שרה, אמי מיהרה לקחת אותה מזרועותיי.
“מסכנה שלי, אם הייתי יודעת — לא הייתי יוצאת לאירוע.”
אמי שלחה אותי מיד להכין בקבוק נוסף של סימילאק, לאחר שנאלצתי לזרוק את תכולת שני הבקבוקים מוקדם יותר באותו ערב.
הסימילאק אצל סבתא — ואני נשארתי בהלם
הייתי בהלם מוחלט.
שרה, שסירבה לאכול מידיי דקות ספורות קודם לכן, הסתערה כעת על הבקבוק והחלה לינוק בתאווה.
בעודה מאכילה את נכדתה, פרצה אמי בבכי — ככל הנראה מרגשות אשם. שרה, בעודה יונקת מפטמת הגומי, נעצה בה מבט חודר שניתן היה לפרשו כ:
“איפה היית עד עכשיו?”
או כפי שאני קיבלתי אותו:
“מה פתאום השארת אותי לבד איתו.”
בסלון שררה דממה מוחלטת. נשמעו רק קולות היניקה ובכיה של אמי.
לא הבנתי מה בדיוק קרה כאן.
וגם לא הבנתי מה אני מרגיש — פרט לאי־נוחות שמעולם לא חוויתי.
ואז, בניצוץ קטן של כנות, עלתה בי מחשבה שטלטלה אותי:
אין תחליף לרוך אימהי — וברגע הזה לא היה לי אותו לתת.
אין תחליף לאמא — אז מה זה אומר עליי?
התחלתי לחשוש שמא מדובר לא באירוע חד־פעמי, אלא במגמה.
ציינתי לא פעם שכל חיי הייתי לבד. ללא זוגיות, ללא חברים, עם כמה שפחות קשרים. סגרתי את הלב שלי בפני העולם במשך 52 שנה, והוא התקשה כמו פלדה.
לקראת לידתה של שרה קיוויתי שהעבר הזה לא ישפיע על הקשר בינינו. ניסיתי להיפתח, להתרכך, להתחבר לרגש — כדי לספק לה את כל צבעי האהבה שהיא זקוקה להם.
אבל באותו ערב עלה בי ספק כואב:
אולי זו אשליה.
לא משנה כמה אתרכך, ואולי אף אלמד להיות רך ומכיל יותר — בסופו של דבר, כנראה, אין תחליף לאמא.
מה זה אומר על העתיד שלי עם שרה?
הלוואי והיה לי מושג.
בסוף נשארת ההקלה
אני מניח שאבחר לראות באותו ערב סטיית תקן, ולשכנע את עצמי שאולי שרה הייתה מוכנה לאכול רק כי בדיוק אז כבר הייתה מוכנה.
פתטי, אני יודע.
אבל הלילה, כשאני כותב את השורות האלה, אין לי הרבה מעבר לכך.
כן, עבר עליי ערב קשה.
אבל אשקר אם לא אומר שגם נשמתי לרווחה כשהוא הסתיים כפי שהסתיים.
אני עדיין מקנא.
עדיין כועס.
ועדיין מתוסכל.
אבל אני גם שמח שבתי אינה חולה, שהיא אכלה לבסוף ואחר כך גם נרדמה.
ואני שמח על אמי, שבהיעדר אמא לבתי ממלאת עבורה תפקיד כפול.
בגיל 76, זה לא עניין של מה בכך.
בואו נישאר בקשר
אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים להירשם לעדכונים במייל — וכך תקבלו אוטומטית הודעה בכל פעם שעולה פוסט חדש.
בלי ספאם, בלי פרסומות — רק הפוסטים.
לא הספיק לכם?
אם אתם רוצים לקרוא עוד על שרה ועל החיים שלנו יחד — הנה עוד שני פוסטים שאולי תאהבו:
הסיפור הזה ממשיך גם על הבמה
אם הטקסט הזה נגע בכם — אני גם מרצה על הורות, אחריות וזהות בגיל מבוגר.