יום אחד שבו שגרה של הורות טרייה הפכה בתוך דקות למאבק בפחד ובחוסר אונים — מהרגע שבו תינוקת מפסיקה להגיב ועד הלילה הארוך בחדר המיון—
אני מניח שלכל אדם יש יום אחד בחייו שהוא מגדיר כקשה מכולם.
יום שמעמיד אותו בניסיון שלרגעים נדמה כגדול עליו.
יום הגיהינום שלי התרחש כששרה הייתה בת עשרה ימים בלבד.
מוזר לי שרק עכשיו אני כותב על זה. אולי כי רק כעת מלוא כובד המשקל של אותו יום שקע בי באמת. באותם ימים ראשונים הייתי אב טרי, חרדתי במיוחד. שרה ואני גרנו בבית הוריי, כל אחד מאיתנו מנסה להסתגל למציאות ששינתה את חייו לעד ואיחדה את גורלנו לנצח.
אני – אב יחידני בן 52, שלראשונה בחייו לקח סיכון והכניס מישהו באמת אל תוך חייו, אחרי שנים של בדידות ופרישות שכבר הרגישו לי נוחות ומוכרות.
והיא – שרה – עברה את השינוי הגדול והאימתני ביותר האפשרי, כבר מהשנייה הראשונה לחייה: עזבה קיום מושלם, מוגן, וחסר דאגות – ללא אפשרות חזרה.
בשבועות הראשונים ניסינו ללמוד אחד את השנייה. אני ידעתי שזה לא עניין של מה בכך. ועדיין – אף אחד לא הכין אותי לאותו יום.
יום שגרתי, עד שלא
עד שעות אחר הצהריים זה היה יום רגיל לגמרי.
המשימה שלי הייתה פשוטה: להאכיל את שרה כל שלוש שעות, להוציא גרעפס, ולהשכיב אותה לישון עד הסבב הבא. עשיתי את זה בשמחה ובגאווה. הייתי מרוצה מעצמי על כך שאני מצליח לבצע אפילו את המשימה הבסיסית הזו.
הדרמה התחילה בסביבות ארבע אחר הצהריים, כשהגיע זמן האוכל. שרה התעוררה, אבל משום מה לא הצליחה לאכול יותר מחצי מהכמות. היא נראתה עייפה מדי כדי להמשיך.
בעודי מנסה לעודד אותה, הדהדו בראשי אזהרות צוות מחלקת היולדות ברמב״ם:
תינוק בגיל הזה חייב לאכול את הכמות המלאה. אין ויתורים.
אבל שרה פשוט לא יכלה. היא נרדמה.
אני ואמי התחלנו לטכס עצה. כיצד לעורר את שרה על מנת שתצליח לאכול.
ואז עלה הרעיון.
המקלחת
מקלחת.
אני לא זוכר מי העלה את זה, אבל סביר שזה הייתי אני. היינו חדורי מוטיבציה, משוכנעים שפתרנו את הבעיה. רחצנו את שרה באמבטיה. היא נהנתה מאוד, כמו תמיד, ואנחנו כבר היינו משוכנעים שהצלחנו במשימה.
אבל מה שקרה אחרי המקלחת הפחיד אותי יותר מכל סרט אימה שראיתי אי פעם.
כשניסינו להאכיל אותה שוב גילינו שעיניה עצומות. היא לא מכניסה את פטמת הבקבוק לפיה. גרוע מזה – היא כמעט לא מגיבה.
ניסינו להעיר אותה. פעם ועוד פעם.
שום דבר.
שם התחילה הפאניקה.
אין תגובה
מחשבות נוראיות הציפו אותי. כאלה שאני מעדיף לא לפרט.
ידעתי שאני צריך עזרה של איש מקצוע, עכשיו.
שיחה עם אחות במוקד טיפת חלב לא הרגיעה אותי. להפך. הרגשתי שהיא רק מוסיפה שמן למדורת החרדה שכבר בערה בי.
אמרתי לאמא שלי:
“אני מזמין אמבולנס.”
אמא הנהנה. היא הבינה, וגם היא נראתה מודאגת — למרות שניסתה להסתיר. העובדה שאמי, מטפלת מוסמכת, מודאגת – דחפה אותי לקצה. הרגשתי שאני מאבד שליטה.
האמבולנס
צוות של איחוד הצלה הגיע תוך דקות. הם בדקו מדדים.
שרה פקחה ועצמה עיניים לפרקים, נראתה מנותקת, ככל שתינוקת בת עשרה ימים יכולה להיות.
המדדים קבעו חד־משמעית:
הכול תקין.
זה היה אמור להרגיע אותי. זה לא קרה.
זמן קצר לאחר מכן הגיע גם האמבולנס. הפרמדיקים קיבלו עדכון ואז אמרו לי:
“מבחינתנו הכול בסדר, אבל אם אתה רוצה – אפשר לפנות את התינוקת לוולפסון.”
זו הייתה ההחלטה הקשה ביותר בחיי. וגם המהירה ביותר.
ידעתי שאני חייב להיות בטוח.
חדר המיון
נסענו באמבולנס — אני, אמא שלי, ושרה בת עשרת הימים.
עשר דקות. הנסיעה הארוכה בחיי.
בחדר המיון קיבלו אותנו מיד. שרה נלקחה לבדיקות דחופות. כשהרופאה החדירה מחט לגופה הזעיר, הרגשתי כאילו דוקרים לי את הלב. הצרחות שלה שברו אותי לחלוטין.
המתנו לתוצאות.
שרה התחילה לחזור לעצמה, להגיב, להראות חיות. אבל כשניסינו להאכיל אותה — היא שוב אכלה מעט מאוד.
למרות שכל הבדיקות יצאו תקינות, הוחלט להשאיר את שרה להשגחה במחלקת הילדים, עם אינפוזיה, מחשש להתייבשות.
לילה לבן
כמעט חצות. שרה ישנה לידנו בחדר המיון.
אמא ואני הבנו שלא אכלנו כלום מאז הצהריים. הזמנו פיצה. לא הצלחנו לאכול יותר ממשולש אחד כל אחד. את השאר חילקנו לצוות.
באחת בלילה העבירו אותנו למחלקה.
זה היה לילה ארוך. לא ישנו דקה. ישבנו משני צידי המיטה, בוהים בשרה, מוודאים שהיא נושמת, מנתחים שוב ושוב את מה שעבר עלינו.
בבוקר רופא צעיר תיחקר אותנו. להפתעתי, הוא הצדיק את כל מה שעשינו — כולל המקלחת, שבמבט לאחור הסקנו שהיא רק התישה את שרה עוד יותר והעמיקה את שנתה כפליים.
בצהריים שוחררנו הביתה.
החיים חזרו למסלולם.
אבל אני — לא.
מה שנשאר
היום הזה הותיר בי חותם. כעסתי על עצמי. שנאתי את חוסר האונים. הרגשתי שאכזבתי את בתי בת עשרת הימים, שהפקידה בידי את חייה — ואני נכשלתי.
אומרים שמה שלא הורג אותנו מחשל אותנו.
בולשיט.
החוויה הזאת לא חישלה אותי.
היא הפכה אותי להורה חרדתי יותר, מודע עד כאב לכמה הסכנות רבות — וכמה מעט שליטה יש לי עליהן.
רוצים לדעת כשעולה פוסט חדש?
אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים להירשם לעדכונים במייל — וכך תקבלו אוטומטית הודעה בכל פעם שעולה פוסט חדש.
בלי ספאם, בלי פרסומות — רק הפוסטים.
לא הספיק לכם?
אם אתם רוצים לקרוא עוד על שרה ועל החיים שלנו יחד — הנה עוד שני פוסטים שאולי תאהבו:
הסיפור הזה ממשיך גם על הבמה
אם הטקסט הזה נגע בכם — אני גם מרצה על הורות, אחריות וזהות בגיל מבוגר.