כשגבר שחי שנים לבד הופך לאב, הוא נאלץ להתמודד עם שאלה מטרידה: האם אורח החיים הבודד שלו יהפוך גם לנקודת המוצא של בתו—
כל הורה נורמטיבי רוצה שצאצאיו יצליחו בחייהם יותר ממנו. כל חייו הוא עובד קשה כדי להעניק להם את התנאים שיאפשרו להם להשיג את מה שנמנע ממנו.
“ילדים הם ההשקעה הטובה ביותר”, שמעתי את אמי היקרה חוזרת שוב ושוב על המשפט הזה. בילדותי זה תמיד הרגיש לי כאילו רשמה עליו פטנט. במובן מסוים, היא אכן עשתה זאת: ספק אם במהלך ההיסטוריה של המין האנושי הייתה אמא שביטלה את עצמה באופן כה מוחלט למען עתיד ילדיה, כפי שעשתה אמי בכל שלב בחייה כהורה.
ההיגיון אומר שילדים לוקחים את מה שקיבלו בבית כנקודת מוצא לחייהם, ומשם מנסים לשפר, לשדרג, או לפחות לבחור אחרת. לכל ילד יש נקודת פתיחה שונה.
נקודת המוצא של שרה מדירה שינה מעיניי.
נקודת המוצא של שרה
שרה כיום בת ארבעה חודשים.
אני בן חמישים ושתיים וחצי.
היא תגדל בבית של הורה יחידני, בעל אורח חיים בודד, עם מעט חברים, וללא זוגיות מתוך בחירה מודעת וארוכת שנים. מעבר לכך שאורח חיי הבדלני עלול לייצר עבורה סיטואציות לא פשוטות בגן הילדים, בבית הספר היסודי ובוודאי בתיכון — אני גם המודל לחיקוי המוחשי והזמין ביותר שיש לה.
אלה חדשות לא טובות עבורי.
וסביר להניח שגם עבורה.
אבא כמודל לחיקוי
אומרים שבנות נוטות לבחור בני זוג בהתאם למודל האבהות שעליו גדלו. האם המשמעות היא ששרה תחפש לעצמה גבר מבוגר ולוזר? כזה שלא יוצא מהבית, מכור לסרטים ישנים ולפלייסטיישן?
ואם כן — איך, לעזאזל, אפשר למנוע דבר כזה מבעוד מועד?
לפני לידתה של שרה חייתי את חיי על פי ראות עיניי, בלי לדפוק חשבון לאיש. ללא חיי חברה משמעותיים וללא זוגיות. רק אני והקיבעונות המוזרים שהושרשו בי עוד בילדות.
אני מודע לכך שאני לא דוגמה טובה לבתי. למען האמת, אני גם לא בטוח שאני בכלל מסוגל לשנות משהו בי אחרי עשרות שנים של חיים כאלה. ועדיין, דבר אחד ברור לי: אם אני רוצה שלשרה יהיה בסיס טוב יותר לחיים, ומודל גברי ראוי יותר מזה שיש לה כעת — אני חייב לעשות שינויים מרחיקי לכת בחיי.
הבעיה היא שאני כלל לא בטוח שאני מסוגל לכך.
להיכנס לזוגיות, אולי אפילו להינשא, בניגוד מוחלט לרצון ולאופי הבסיסי שלי, רק למען עתיד טוב יותר עבור בתי — נדמה לי כמהלך שנידון לכישלון. אין לי ספק שקשר שייבנה כך לא יחזיק זמן רב.
ובכל זאת, בדבר אחד אני בטוח: שרה ראויה להרבה יותר ממה שאני מציע לה כעת.
הסכנה האמיתית
נכון לעכשיו, שרה נהנית מתשומת לב אינסופית מצד סבתה וסבה. למעשה, אנחנו מתגוררים בביתם יותר מאשר בביתנו, מתוך רצון שלי שתיחשף לחברתם ולפינוקם של יותר קרובי משפחה מאשר רק אבא שלה. גם משפחת אחותי, דודתה של שרה, מרבה לבקר ולהרעיף עליה אהבה.
במבט ראשון, המצב לא רע בכלל. תודה לאל.
אבל זה לא יספיק.
מעבר לכך שסבא וסבתא כבר נושקים לגיל שמונים, ולצערי לא יהיו חלק מחייה לנצח, הרי שבסופו של דבר שרה תגדל עם אביה בלבד. וכאמור, זה לא מספיק טוב עבורה — במיוחד באופן שבו הדבר יעצב את תפיסתה לגבי איך משפחה נורמלית אמורה להיראות ולהתנהל.
ועדיין, כל זה מתגמד לעומת הסכנה האמיתית.
מה יקרה אם שרה, שתאהב את אבא שלה ואולי אף תעריץ אותו, תחליט לאמץ את אורח חייו? אם תבחר גם היא לחיות לבד, מנותקת מהחברה, בסגפנות, בלי אהבה, בלי אינטימיות ובלי זוגיות?
במקרה כזה — ולא נעים לומר זאת — אולי עדיף שתבוז לאביה ותעשה הכול כדי לא להידמות לו. שלא תאמץ ולו דבר קטן מאורח חייו העלוב. כי אם שרה תיקח אותי כמודל לחיקוי ותבחר בחיים כאלה, הרי שנכשלתי בתפקידי כאבא.
כמו שאמי אמרה לי שוב ושוב: “ילדים הם ההשקעה הטובה ביותר”. ולכן, אם צריך — הופכים עולמות. גם את העולם הפרטי שלי.
אמי היא מודל החיקוי שלי בכל הקשור להורות. אני מייחל לעצמי, ובעיקר לשרה בתי, שאצליח להיות לה אב באותה מחויבות בלתי מתפשרת שאמי נהגה בי כבנה.
אני רוצה להשתנות, למען בתי.
אבל איך, למען השם, עושים זאת —
ועוד בגיל חמישים ושתיים וחצי?
רוצים לדעת כשעולה פוסט חדש?
אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים להירשם לעדכונים במייל — וכך תקבלו אוטומטית הודעה בכל פעם שעולה פוסט חדש.
בלי ספאם, בלי פרסומות — רק הפוסטים.
לא הספיק לכם?
אם אתם רוצים לקרוא עוד על שרה ועל החיים שלנו יחד — הנה עוד שני פוסטים שאולי תאהבו:
הסיפור הזה ממשיך גם על הבמה
אם הטקסט הזה נגע בכם — אני גם מרצה על הורות, אחריות וזהות בגיל מבוגר.