בגיל 52, אחרי ארבע שנים של הליך פונדקאות מתיש ומורכב, זכיתי סוף־סוף לחוות את האהבה שעליה חלמתי במשך כל חיי. מאז ששרה בתי נולדה, נרקם בינינו קשר עמוק וייחודי שהפך למרכז עולמי.
אולם ככל שהקשר בינינו התחזק, התחלתי להבין שגם אהבה גדולה במיוחד יכולה להציב אתגרים בלתי צפויים. ההעדפה המוחלטת של שרה לחברתו של אביה גורמת לעיתים לכאב אצל אנשים אחרים שאוהבים אותה מאוד, ובראשם סבתה המסורה, ואף מעוררת בי חששות לגבי העצמאות שתצטרך לפתח בעתיד.
זהו פוסט אישי על אהבה ללא תנאי, על אבהות יחידנית, ועל ההבנה שלפעמים הדרך הטובה ביותר להוכיח אהבה לילד היא דווקא לעזור לו ללמוד לשחרר.