אב יחידני מגלה כיצד הלילה הראשון שלו כאבא הפך לרגע אבסורדי: תינוקת בת יום, טלוויזיה דולקת וחוויית אבהות שנעה בין הומור, אקטואליה והמלצות מומחים על מסכים—
אני יודע מראש שפוסט זה ירחיק מספר לא מבוטל של קוראים מהבלוג כולו, חלקם יינטשו כבר בגלל הכותרת. לצערנו הרב, אנו חיים במדינה שבה סתימת פיות בגלל אי־הסכמה בעניינים פוליטיים וחברתיים הפכה בשנים האחרונות לעניין של מה בכך, נורמה איומה שהושרשה בחיי היומיום שלנו וגורמת ללא מעט אנשים להביע דעה בחשאי, פן יבולע להם.
אך אני הבטחתי, קוראים יקרים ונאמנים שלי, שבבלוג הזה לא יהיו פילטרים או מעצורים. אני סומך על שיקול הדעת של המתונים מביניכם ומאמין שיש לכם את היכולת לסנן בין עיקר וטפל, וגם אם דבר־מה שנקרא בדרככם — תרתי משמע — אינו מתחבר באופן אוטומטי להשקפות שלכם, תדעו “להחליק” ו“לבלוע את הצפרדע” כדי שתוכלו להפיק את המיטב מסיפור, שלעניות דעתי תמים למדי. מקסימום, במידה והנכם חשים באי־נוחות, פשוט דלגו לפוסט הבא. הכול טוב.
הלילה הראשון
אני מאמין שהכול התחיל ביומה הראשון של שרה עלי אדמות —
הלילה הראשון שלה בעולם החופשי, והלילה הראשון שלי כאבא.
זה היה במחלקת היולדות בבית־החולים רמב״ם בחיפה. היה זה הלילה הראשון של שרה בעולם החופשי והשעות הראשונות שלי כאבא. איני יודע כיצד אזרתי את האומץ להוציא את עצמי ובשרי מהתינוקייה, שם הייתה תחת השגחת הצוות המיומן, ולקחת אחריות עליה שם, במרחב המפוקח של המחלקה.
אחרי שהאכלתי אותה במנה מזערית של סימילאק, שרה לא בזבזה זמן ומיד נרדמה בעריסה. בהיתי בפלא המיניאטורי הזה זמן רב עד שחשדתי כי חציתי את הגבול מאהבה לקריפיות.
טלוויזיה במחלקת יולדות
בעודי תוהה איך מעביר אב טרי את זמנו בחדרו הפרטי במחלקת יולדות, נתקל מבטי בטלוויזיה התלויה על הקיר, גדולה יחסית מכפי שהייתם מצפים מחדר כזה. נזרקתי בגבי אל המיטה והתחלתי לזפזפ בין הערוצים.
עד שנחתי על הפאנל הכי מעניין בטלוויזיה, בדיוק בזמן לשמוע את ינון מגל משחרר את ה״אוי אוי אוי״ המפורסם שהפך לסמלו המסחרי. איני צופה דרך קבע בתכנית זו, איני חובב חדשות ואקטואליה, לרוב אעדיף פרק טוב של תרגיע או סיינפלד. אבל בחדרי הפרטי, במחלקה עמוסה באימהות טריות, לא מצאתי במרקע סיטקום שתניח את דעתי.
התרווחתי במושבי ונזכרתי כמה אני בעצם אוהב את התכנית הזו, וכמה מוזר להתאהב בה מחדש דווקא כאן. איני יודע לקבוע זאת בוודאות, אך ייתכן שאחת הסיבות שכה נהניתי הייתה העובדה שבית החולים רמב״ם הוציא הודעה רשמית שהוא אוסר על צפייה בערוץ 14 בין כתליו. כנראה שמישהו שם חושש שדעתם הפוליטית של אותם עוללים בני יום תעוצב לנצח ובעתיד תגדע לחלוטין את דרך החיים אליה הורגל. זכותו לחשוב כך.
הצופה הצעירה ביותר בתולדות המסך הקטן
בעודי צופה במרקע ומצפה שכל רגע האחות התורנית תתפרץ לחדרי ותדרוש ממני לכבות את הטלוויזיה, או לכל הפחות להעביר ערוץ, מדמיין כיצד אני עונה לה בהתגוננות אופיינית שזכותי לצפות במה שלבי חפץ, הבחנתי בזווית עיני כי עיניה של שרה, השכובה בעריסה שלצדי, היו פקוחות, מכוונות היישר אל הטלוויזיה שבקיר ממול.
מבלי שאיש מקצוע יבהיר לי את המובן מאליו, היה לי ברור שאין שום סיכוי ששרה אכן צופה בפטריוטים, הרי תינוקות בני יום אינם רואים דבר של ממש. ובכל זאת, אולי מתוך עייפות של 30 שעות בחדר הלידה (כן, שרה סירבה לצאת ללא מאבק עיקש שהתיש את כולנו, ובעיקר, כמובן, את הפונדקאית שלה), נדמה היה לי שאוזניה של בתי היו כרויות ללפיד הלילי.
ייתכן שאפילו זיהיתי מעין חיוך טווה דרכו בפניה הקטנים והלא מעוצבים, כשמגל עיקם את פרצופו בסוף הקטע, כמעין פאנץ׳ לפיו אין צורך להכביר במילים. הייתכן ששרה צחקה עם הקהל בתכנית?
בטרם עיכלתי לחלוטין את הסיטואציה ההזויה, צלצל השעון המעורר בטלפון הנייד שלי, מבשר כי הגיעה העת להאכיל את הצופה הצעירה ביותר בתולדות המסך הקטן.
מסכים, תינוקות והמלצות של יודעי דבר
באותם ימים ראשונים לחייה, שרה עברה תחת טיפולם המסור של הרבה אנשי מקצוע: רופאים, אחיות, מיילדות ועוד אנשים שהפגינו אכפתיות לגבי בריאותה. העצה המשותפת לכולם הייתה: אסור שתינוק יצפה במסכים לפחות עד גיל שנתיים.
נו, באמת.
מבלי לערוך סקר נרחב בקרב הורים טריים אחרים, ספק אם רובם אכן מיישמים המלצה זו. אני, תתפלאו, עושה במיטב מאמציי למנוע משרה להישבות בקסמיו של המסך, כאמור, על פי המלצת “מביני דבר”. אבל זה לא קל, כלל וכלל. בכל סיטואציה שרה מגניבה מבט לעבר המרקע בתקווה ללכוד ולו רגע אחד של זמן מסך.
ההרקדה היומית
כשמגיעה שעת ההרקדה היומית, לרוב אחר הצהריים, כששרה מתאוששת משנ״צ קצר ומספק, אני מדליק את הטלוויזיה על יוטיוב. ואז, כשברגע מתנגנים להיטי יובל המבולבל, מני ממטרה, רועי מצחיקי ושאר גיבורי הדור, אני רוקד עם שרה ברחבי הסלון.
היא כלואה בידיי בתנוחה של כיסא נדנדנה, כשגבה אליי. חרף כל ניסיונותיי לחסום את שדה הראייה שלה למסך, שרה אינה מתייאשת ומחפשת את הפרצה, סקרנית לאתר את מקור הצליל שהיא כה רגילה לשמוע. וכך יוצא שההרקדה הופכת למעין מלחמת התשה מגניבה, כשכרגע, לפחות, ידי שלי על העליונה.
פטריוטית אמיתית
אולם ככל שחולפים הימים, אני הולך ומגלה ששרה מגלה חיבה יתרה דווקא לתכניות אקטואליה, במיוחד לתכנית מסוימת, המשודרת בערוץ מאוד מסוים.
גם כשהטלוויזיה ממש על נמוך, כשאוזן אנושית שומעת לחשושים בלבד במקרה הטוב, נדמה לי (ובהחלט ייתכן שאכן מדובר בהזיה של אב יחידני מזדקן שלא נהנה משינה הגונה מזה שלושה חודשים) ששרה מצליחה לפענח את הקולות ואת הצלילים — במיוחד את הפתיח של הלפיד הלילי — גם מעריסתה הממוקמת בצד השני של הסלון, ללא זווית ישירה או עקיפה למסך.
כשאני מאכיל את שרה על הספה, אני נאלץ לכבות את הטלוויזיה הממוקמת ממול, ביודעי מניסיון ששרה, רעבה ככל שתהיה, תמיד תעדיף להגניב מבטים לעבר המכשיר האסור המהפנט, על חשבון שלוק מהסימילאק החמים והמזמין שקורא לה מהבקבוק.
כאחת מבנות המין האנושי, האידיאל מבחינתה, כמובן, הוא לאכול תוך כדי צפייה. לא תחת המשמרת שלי.
אזהרה להורים
אני מנסה להסביר לה את הסכנה הגלומה בגילה בצפייה בטלוויזיה, במיוחד מאותה זווית בלתי אפשרית, אולם שרה, כפטריוטית אמיתית, אינה נרתעת מאיומיהם של אותם משכילים “יודעי דבר” ורואי שחורות. נהפוך הוא — כפאנליסטית חריפה בתכנית, היא קוראת תיגר עליהם, מוכיחה אותם, יוצאת נגדם חזיתית לקול תשואות הקהל באולפן.
אני, לעומתה, מתחיל להבין שמסתבר שאותם אנשים ש“מבינים” אכן צודקים. גם אני כמותם חווה את הסכנות הגלומות בצפייה בערוץ כה „מסוכן”.
במיוחד לתינוקות בנות שלושה חודשים.
הורים — ראו הוזהרתם!!!
רוצים לדעת כשעולה פוסט חדש?
אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים להירשם לעדכונים במייל — וכך תקבלו אוטומטית הודעה בכל פעם שעולה פוסט חדש.
בלי ספאם, בלי פרסומות — רק הפוסטים.
לא הספיק לכם?
אם אתם רוצים לקרוא עוד על שרה ועל החיים שלנו יחד — הנה עוד שני פוסטים שאולי תאהבו:
הסיפור הזה ממשיך גם על הבמה
אם הטקסט הזה נגע בכם — אני גם מרצה על הורות, אחריות וזהות בגיל מבוגר.
הקטע שהכי אהבתי בפוסט הזה הוא שהוא לא מנסה להיות פטריוטי בכוח.
זה לא פוסט פוליטי ולא ניסיון לשכנע אף אחד במשהו — אלא פשוט אבא שמסתכל פתאום אחרת על המדינה שלו מהרגע שיש לו ילדה.
המשפטים על הפחד בזמן אזעקות ועל המחשבה איזה עתיד מחכה לשרה הרגישו לי מאוד אמיתיים, במיוחד בתקופה הזאת בישראל.
אהבתי גם את זה שלא ניסית להציג את עצמך כאיזה ‘גיבור ישראלי’. להפך — הכול כתוב בצורה מאוד אנושית, עם פחדים, חרדות ואהבה עצומה לילדה אחת קטנה.
זה בדיוק מה שהופך את הפוסט לכל כך חזק.
עזבו פוליטיקה, זה בכלל לא העניין פה. מה שתפס אותי זה איך פתאום רואים בן אדם שמתחיל לפחד באמת על המדינה רק כי יש לו ילדה. לפני שרה הכול היה ‘יאללה, מה שיהיה יהיה’. ואז נולדת ילדה קטנה ופתאום כל אזעקה, כל חדשות, כל מלחמה — מקבלים משמעות אחרת לגמרי. זה כתוב מאוד פשוט אבל גם מאוד אמיתי. הרגשתי שאני קורא מחשבות של הרבה הורים בישראל, פשוט כאלה שלא יודעים לכתוב את זה כמוך.
‘הצופה הצעירה ביותר בתולדות המסך הקטן’ — כבר מהכותרת הזאת התחלתי לצחוק.
מה שאהבתי בפוסט זה שהוא פשוט מצחיק. לא בכוח, לא סטנדאפ, אלא הומור של אבא עייף שמתחיל לאבד קשר עם המציאות אחרי לילה בלי שינה במחלקת יולדות.
הקטע שבו אתה משכנע את עצמך ששרה בת יום כבר מגיבה ל‘לפיד הלילי’ היה קורע מצחוק, במיוחד המשפט על זה ש‘ייתכן שאכן מדובר בהזיה של אב יחידני מזדקן שלא נהנה משינה הגונה’.
וגם השורה: ‘כאחת מבנות המין האנושי, האידיאל מבחינתה, כמובן, הוא לאכול תוך כדי צפייה’ — פשוט ענק.
מעבר להומור, יש פה גם משהו מאוד חמוד ואוהב. רואים אבא שמאוהב בילדה שלו עד כדי כך שהוא ממציא לה חיים פוליטיים כבר בגיל שלושה חודשים.
אחד הפוסטים הכי קלילים וכיפיים בבלוג.