סיפור על בדידות ארוכת שנים, מפגש מחודש עם אהבה מהעבר, והרגע שבו הבנתי שהדרך להיות אבא לא תעבור דרך זוגיות — אלא דרך החלטה אמיצה להיות הורה לבד—
הפרטים שונו כדי לשמור על פרטיות המעורבים.
כשבועיים טרם הלידה הצפויה של שרה, כשכולם כבר ידעו שאני עומד להיות בקרוב אב יחידני באמצעות הליך פונדקאות, הופתעתי לגלות שאף אחד לא שאל אותי את השאלה האלמנטרית: למה?
אני גבר בן 52, נאה לרוב הדעות, מחוזר פה ושם. לפיכך, המסקנה ההגיונית תהיה שאם אני רוצה להקים משפחה, אעשה זאת באופן הכי מוסכם חברתית: בתוך מסגרת נישואים, או לכל הפחות בזוגיות כלשהי. הרי גם אלה שמשוכנעים שאני נמנה על הקהילה הגאה, חושבים מן הסתם בהקשר של משפחה שלמה, כלומר שני גברים ותינוק.
משום מה, כולם קיבלו את זה כמובן מאליו ולא צלבו אותי בחקירות המתבקשות. מילא. אלא שמכירים אותי, וכבר יודעים שבמילא אני עושה הכול תמיד לבד, מאז ומתמיד. אך גם אלה שזה עתה התוודעו אליי ומכירים אותי באופן שטחי ביותר – משום מה קיבלו את העניין כמובן מאליו.
בכל אופן, בין אם זה מעניין מישהו ובין אם לאו, החלטתי לחלוק עם מי שרוצה את הסיבות לכך שהתחלתי הליך פונדקאות ללא פרטנרית.
חיים של לבד
מי שקרא פוסטים קודמים בבלוג הזה כבר יודע שאמנם אני סטרייט בנטיותיי המיניות, אולם רוב חיי הייתי לבד. מעולם לא הייתי טיפוס של בילויים, פאבים, דיסקוטקים וכל שאר המקומות שבהם ניתן להכיר. יתרה מכך, לא התברכתי בחברים רבים שינסו לשדך לי זיווג מתאים. גם אלה הבודדים שיש לי כבר התייאשו מזמן מלהציע, שהרי כולם כבר יודעים: אני מעדיף להיות לבד.
אבל במקרים הבודדים שכן התעניינתי באהבה או בהקמת משפחה, עשיתי זאת באופן הדיסקרטי ביותר, שחלילה הדבר לא יגיע לאוזני הוריי וחלילה הם יפתחו תקוות שווא. ידעתי שהסיכוי שאכן אכנס לזוגיות הוא כה מזערי, שרציתי לחסוך מהם את האכזבה.
וכך, בכל פעם ששקלתי לחזור שוב לשוק הבשר, הייתי נכנס לאתרי ההיכרויות. נפגשתי עם לא מעט נשים, אולם בדיעבד אני מבין כעת שהכול היה אבוד מראש, שכן ה״לבד״ הפך עם השנים לחלק אינטגרלי מאישיותי ומה-DNA שלי. רוב הפגישות היו חד־פעמיות, לעיתים נדירות זכו להמשך כלשהו. ברוב המקרים אני הוא האשם; המחסומים ששלטו בי לא אפשרו לי להמשיך הלאה.
כך התנהלו חיי על מי מנוחות. קם בבוקר לעבודה, חוזר הביתה אחר הצהריים. קצת התעמלות, קצת טלוויזיה, מקלחת, פרק של “נשואים פלוס” או “סיינפלד” עם ארוחת הערב, ומיד למיטה לסגור את היום. כל כמה שנים ניסיתי שוב את אתרי ההיכרויות, וכששום דבר לא קרה – חזרתי לשגרה.
הפלייסטיישן כבחירה
בתחילת שנות הארבעים לחיי החלטתי שזהו זה. הבנתי שאין טעם להמשיך לרדוף אחרי זוגיות שלא באמת קיימת עבורי. הפסקתי עם האתרים, קניתי פלייסטיישן והתמסרתי לגיימינג.
בני משפחתי לעגו לי. חשבו שזה משבר גיל העמידה. אבל הם אכלו את הכובע כשהבינו שזו לא גחמה, אלא בחירה. הפלייסטיישן הפך לבן משפחה שקט עבורי: לא דורש, לא מאכזב, תמיד זמין.
מי צריך יותר מזה? בטח לא אני.
משהו מתחיל להיסדק
אבל ככל שהתקרבתי לגיל 50, משהו בכל זאת נסדק. קשה לי לומר מה בדיוק.
בתקופה שבה נסעתי יום־יום לעבודה בירושלים, יוצא בחשכה וחוזר בחשכה, ראיתי סביבי זוגות ברכבת – מחובקים, צוחקים, ישנים ראש על כתף. בדידות מוזרה החלה להציף אותי.
באותה תקופה גם התאמנתי בצורה אינטנסיבית. נשים שלחו לעברי חיוכים מרומזים. בתוכי עלה קול: “תתעורר כבר”.
מאחר שאינני טיפוס שניגש, חזרתי לאופציה המוכרת – האתרים. הפעם ידעתי: זה עכשיו או לעולם לא.
נרשמתי לכולם, גם בתשלום. ההון הקטן שהוצאתי אמור היה להבטיח לי שהפעם זה קורה.
כך רציתי להאמין.
שוחחתי עם עשרות נשים. לא נפגשתי עם אף אחת. ואז הבנתי: אני פשוט לא יודע להיות אחרת. להיות לבד זה המקום הבטוח שלי.
ובכל זאת ניסיתי עוד. גם אתרי דתיים. הצהרתי שאני חילוני. לא קיבלתי אף תגובה.
לירון
ואז הגעתי לאתר נידח, כזה עם מעט מאוד נרשמים ופעילות. עברתי במהירות – עד שתמונה אחת עצרה הכול.
לא הייתי צריך יותר משבריר שנייה. לירון.
היינו יחד מאז שאני זוכר את עצמי. מעון, גן, בית ספר. החברים הכי טובים. שיחקנו כדורגל, ג’ולים, גוגואים.
הייתה לנו קלטת וידאו אחת עם שני סרטים: “משפחת צנעני” ו“שגעון של אבא”. לירון הייתה באה להשאיל אותה, וכל המשפחה שלה חיכתה.
לירון ואני היינו בקשר כל כך קרוב, שאחיה הגדול היה מגן עליי מבריונים, ואחותה הגדולה הייתה המדריכה שלי בקייטנה. היינו בלתי ניתנים להפרדה.
יום אחד, בגיל 11, בגדתי בה. בדרך חזרה הביתה, כשכל הבנים דיברו על מאיזו בת יבקשו חברות, משום מה הצהרתי שאבקש חברות מילדה אחרת — ילדה שלא אהבתי, שלא הייתי בקשר איתה, ואולי בחרתי בה רק משום שהייתה מלכת הכיתה ורציתי, ולו לרגע, להשתלב חברתית. נדחיתי. למחרת לא הצלחתי להביט בפניה של לירון מרוב בושה. והיא, קולית כתמיד, התנהגה כאילו כלום לא קרה.
מעולם לא הכרזנו חברות, לירון ואני. אף פעם לא הצלחנו לעשות את המעבר מידידים לזוג רומנטי. הכל היה כל כך תמים באותו גיל. זאת למרות שבמסיבות כיתה רקדנו סלואו יחד, וב“שבע דקות גן עדן” הסתגרנו תמיד יחד.
ואז הגיע היום האחרון שלנו יחד. היום הראשון של חופשת הקיץ. סיום היסודי. אני עמדתי לעבור דירה.
לעולם לא אשכח איך עמדנו זה לצד זו ליד המשאית שהעמיסה את הרהיטים. כל כך קרובים, ובפעם הראשונה בלי מילים. בלי פרידה. רק שתיקה כבדה.
מאז משהו בי כבה.
אחרי המעבר התנתקתי בהדרגה מהעולם. לירון הייתה עוגן עבורי, מרכיב חשוב בחיי.
היא ליוותה אותי בשקט לאורך השנים. קרוב משפחה היה מספר לי עליה מדי פעם. הלב היה נצבט. לפעמים נסעתי לשכונה, אולי לראות אותה במקרה.
בצבא, בשיא הבדידות, שלפתי את ספר המחזור של בית הספר היסודי ובהיתי בתמונתה. חיפשתי בדפי זהב את מספר הטלפון שלה וחייגתי. כשהיא ענתה ב“שלום” הרגשתי לרגע שהזמן חזר אחורה. ניתקתי.
פעם אחרת חיכיתי מתחת לבניין. לשווא. הם עברו. מאז הדחקתי — עד שנתקלתי שוב בתמונה שלה, עשרות שנים אחרי.
הקשר המחודש
כתבתי לה הודעה דרך האתר. חיכיתי. לא ידעתי אם היא בכלל תראה אותה. חיפשתי את שמה במודיעין, מצאתי מספר אחד בלבד. עוד לפני שחייגתי ידעתי שזו היא.
היא ענתה. הצגתי את עצמי בקול רועד.
„אני מכירה רק יניב אחד,” היא אמרה, וזיהתה אותי מיד. בלי לשאול, בלי להתבלבל. באותו רגע הבנתי שלא הייתי רק זיכרון אצלה.
דיברנו שעות. השיחה זרמה בקלות מפתיעה, כאילו ארבעים שנה לא עברו מאז שעמדנו יחד ליד אותה משאית. לא היו שתיקות מביכות, לא חיפשנו מילים. הכול הרגיש טבעי, מוכר, נכון. כשסיימנו לדבר כבר היה מאוחר, אבל אני לא הצלחתי להירדם. שכבתי ער, מחייך לעצמי כמו ילד, נותן למחשבה לחלחל שאולי כל השנים הארוכות של לבד לא היו טעות, אלא דרך. שאולי הייתי צריך לעבור אותן כדי להגיע בדיוק לרגע הזה.
מיד עם ניתוק השיחה התלוצצתי ביני לבין עצמי שאולי כדאי כבר להתחיל לחפש אולם ולהוציא הזמנות. כן, זה הרגיש חזק עד כדי כך.
למחרת בעבודה איש לא הבין מדוע מרוח חיוך כה ילדותי על פניי. כדי לא להסביר יותר מדי אמרתי שאחי אמור להגיע בקרוב לביקור בארץ עם אחייניותיי. אבל בפועל חיכיתי לשיחה המיוחלת עם לירון, ודווקא אז הזמן זחל לאיטו.
כשסיימתי את העבודה לא יכולתי להתאפק והתקשרתי אליה בדרכי לתחנת האוטובוס. לא היה מענה. לא נורא, ניסיתי לנחם את עצמי, אולי תחזור אליי בערב. אכן עדיף שנשוחח בנחת כשאגיע הביתה. אבל לירון לא חזרה אליי באותו יום, וגם לא ביום המחרת.
היו לי מקרים כאלה בעבר עם נשים, אבל מעולם זה לא הטריד אותי כך. הבנתי שאותה שיחה ארוכה ומרגשת הותירה רושם עצום בעיקר על צד אחד. לא הבנתי מדוע אלוהים משחק בי כך — מביא אותי עד לבאר רק כדי שאגלה שהיא יבשה. גם חיים שלמים של אכזבות לא הצליחו להמתיק את הגלולה הזאת, אבל ידעתי שגם זה יחלוף. כמו כל דבר אחר בחיים, טוב או רע.
ואז לירון התקשרה.
כשראיתי את המספר שלה על הצג הייתי המאושר באדם. הייתי משוכנע שהייתה לה סיבה טובה לא להחזיר לי צלצול במשך יומיים, ועכשיו הייתי חייב לשמוע אותה. אלא שלירון כלל לא הזכירה זאת בשיחה, ואני — מהרגע ששמעתי את קולה — נסחפתי מחדש ושכחתי מכך לחלוטין. דיברנו על הרצון להיפגש, ואף קבענו יום בשבוע הבא, שיהיה נוח לשנינו.
אבל מי שכבר קלט את דפוס ההתנהגות הזה לא יופתע לשמוע שגם כשניסיתי ליצור קשר למחרת — היא לא חזרה אליי. אין מילים לתאר את התסכול שחשתי. רציתי לשאול אותה מדוע היא מתנהגת כך, אבל התאפקתי. לא רציתי שתדע עד כמה חיכיתי לשמוע אותה, במיוחד כשכבר הבנתי שהתחושה כנראה אינה הדדית.
כעבור יומיים לירון התקשרה שוב. הפעם כבר לא זרמתי כמו קודם. היא הרגישה זאת מיד בטון הקול שלי ואמרה: “אל תתרגש מזה שאני לא תמיד עונה ישר. גם אם זה לוקח כמה ימים — אני חוזרת.” אמרתי לה שאני מצפה להדדיות, ושכך קשר לא יכול להתקיים.
היא הביעה הבנה לדברים שאמרתי. אחר כך גם ציינה שהיא דואגת לכך שאני עובד רחוק כל כך מהבית, ואמרה שתנסה לעזור לי למצוא עבודה קרוב יותר.
השיחה התנהלה מצוין. קבענו להיפגש ביום רביעי, בעוד יומיים. מבחינתי כל אי־ההבנות שקדמו לכך נמחקו. נפתח דף חדש. התחלתי לחפש מקום מתאים למפגש ההיסטורי הזה, העליתי בדעתי כמה אפשרויות, וחיכיתי בכיליון עיניים ליום המיוחל.
הייתי צריך לדעת.
כשהתקשרתי ביום רביעי כדי לתאם שעה ומקום, לירון ביקשה לדחות. היא אמרה שמזג האוויר הגשום אינו לרוחה, ושממילא היא מעדיפה להיות בשיעור תורה באותו יום.
הרגשתי כאילו אני על רכבת הרים רגשית, וכעת בעיצומה של הירידה התלולה ביותר. כל מה שהצלחתי לומר היה “אוקיי, בהצלחה”, וניתקתי.
זו הייתה הפעם האחרונה שדיברנו.
ההחלטה
באותו ערב הבנתי: אם זה לא קרה איתה — זה כבר לא יקרה עם אף אחת אחרת.
למחרת התחלתי לברר על פונדקאות. הייתי בן 48.
היום, בכל פעם שאני מחזיק את שרה בזרועותיי, אני יודע שזו הייתה ההחלטה הנכונה.
רוצים לדעת כשעולה פוסט חדש?
אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים להירשם לעדכונים במייל — וכך תקבלו אוטומטית הודעה בכל פעם שעולה פוסט חדש.
בלי ספאם, בלי פרסומות — רק הפוסטים.
לא הספיק לכם?
אם אתם רוצים לקרוא עוד על שרה ועל החיים שלנו יחד — הנה עוד שני פוסטים שאולי תאהבו:
הסיפור הזה ממשיך גם על הבמה
אם הטקסט הזה נגע בכם — אני גם מרצה על הורות, אחריות וזהות בגיל מבוגר.