מה קורה כשגבר בן 52 שהתרגל לחיים של בדידות, תחביבים וחופש מוחלט מחליף אותם בלילות ללא שינה ובאחריות מלאה לתינוקת אחת קטנה—
כשאתה רווק בן 52 שכל חייו חי לבדו, שאינו מרבה לצאת מהבית ולא יוצא לבלות, ללא חברים ולא קשרים רומנטיים, הזמן הפנוי שלך עם עצמך הוא בלתי מוגבל. אולם ככל הנראה, עקב הניסיון הרב בדרך החיים שבה בחרתי, תמיד ידעתי לנצל את זמני היטב ולמקסם כל רגע להנאתי.
עוד לפני ששרה נולדה, היה לי ברור שחיי עומדים להשתנות באופן מוחלט, למעשה, הם כבר לא יהיו שלי מכאן ואילך, אלא יוקדשו במלואם לתינוקת שלי. למרות שזה לא קל לוותר על הרגלים ישנים ולאמץ חדשים, עשיתי זאת בלב חפץ וקיבלתי את השינוי הקיצוני בסדר העדיפות שלי כמובן מאליו.
אבל בכל זאת, למרות שכעת אני הרבה יותר שלם מבעבר, עדיין, מדי פעם, אני מביט בגעגוע על החיים שכבר אינם. לכאורה לא הפסדתי הרבה מאז שהפכתי לאבא — למעשה רק הרווחתי, והרבה — אך בכל זאת אלה הדברים והשאיפות שהותרתי מאחור, לפחות בשלב זה של חיי.
כתיבה
עוד מילדות אהבתי לכתוב פרוזה. בהתחלה סיפורים קצרים, בשלב מאוחר יותר ספרי פנטזיה, ואחר כך מותחנים. חלקם התפרסמו בהוצאה עצמית ונחלו כישלון חרוץ; כל השאר נקברו במגירה. אולם זה מעולם לא הרתיע אותי ותמיד המשכתי לנסות. מעבר לעובדה שנהניתי מעצם הכתיבה, היא הייתה עבורי אולי האופציה היחידה להשיג שליטה כלשהי בחיי. בראתי עולמות, יצרתי חיים וניצלתי יכולת כתיבה בסיסית שתמיד התגאיתי בה, כיתרון היחסי שלי בעולמם של בני האדם. כעת אני מממש את פוטנציאל הכתיבה שלי בכתיבת הבלוג, וזה לא פחות כיף מכתיבת פרוזה.
ספורט
דבר נוסף שתמיד הצטיינתי בו ואהבתי לעסוק בו הוא ספורט. עוד מילדות הפגנתי יכולת אתלטית חובבנית שלי שהייתה בדרך כלל מעל לממוצע, במיוחד בריצות למרחקים ארוכים. אהבתי להתאמן לקראת מרתונים, לרוץ 20 ק״מ ביום כשאוזניות מכסות את אוזניי ומוזיקה בווליום גבוה (לרוב רוק כבד) מפמפמת את מוחי ומכניסה אותי לדרייב מקסימלי.
בנערותי עסקתי גם בפיתוח גוף ואף הגעתי להישגים מרשימים לכל הדעות, אולם בעקבות פציעה בגבי נאלצתי להפסיק. שבתי לאימוני חדר כושר בשלהי שנות הארבעים לחיי. אמנם הדהמתי את עצמי ואת הסובבים אותי בכובד המשקלים שהצלחתי להרים, אך מאחר ובגיל זה השרירים כבר לא מתפתחים כבעבר, בשעה שהפציעות קשות ומרובות יותר — החלטתי להפסיק.
פרט לכך, פעילות ספורט יומיומית עבורי הייתה הליכה של כשעה וחצי, עם אוזניות המכסות את אוזניי ומוזיקה שמכניסה אותי לקצב, כמובן. מאז הלידה של שרה לא עסקתי בשום ספורט שהוא. במהלך חופשת הלידה עליתי במשקל, מה שגרם לי לאחרונה להתחיל סשנים יומיים של כפיפות בטן, במקביל לדיאטה.
היכולת להתבודד ולהתנתק מהעולם
לא אשקר, אהבתי את הניתוק. ברגע שהייתי מגיע הביתה לאחר יום העבודה, הייתי סוגר את הדלת ומשאיר את העולם בחוץ. השקט, הפרטיות, ההתבודדות, התחביבים — לא אשקר, חיכיתי להם בכיליון עיניים בכל פעם שהייתי מחוץ לבית. מעבר לכך, אהבתי שאיש לא מבלבל לי את המוח וכופה עליי להיות חלק מהעולם שלו, על שלל בעיותיו והצלחותיו. כל אלה לא עניינו אותי כלל ואת מה שהיה לי להציע בתחום הזה תמיד שמרתי לעבודה. בבית, כאמור, רק אני עם עצמי.
כמובן שמאז שאני אב, איני יכול לנהוג כך יותר. למען בתי, אני חייב להיפתח יותר לעולם ולהיות חלק מהחברה סביבי, על כל אשר משתמע מכך. מעבר לכך שאני חייב להיות מעורה יותר בכל המתרחש בעולם בכלל, ובסביבתי הקרובה בפרט, אני חייב לשנות את הגישה שלי ולשפר את יכולתי ליצור אינטראקציה עם בני אדם. אני כבר מדמיין את עצמי מתחנף לגננת במעון העתידי של שרה, בתקווה שזה יעניק לה יחס מועדף, ושומר על קשרי ידידות עם אימהות הילדים האחרים (מן הסתם, אצטרך לשדרג באופן משמעותי את יכולת הריכול שלי). מי יודע, אולי אף אהיה בוועד ההורים. הכול למען אושרה ורווחתה של בתי היקרה.
מוזיקה
כמו רבים אחרים עם עודף זמן פנוי בידיהם, מוזיקה הייתה מרכיב עיקרי בחיי. קשה היה לי לדמיין את חיי בלעדיה. לפיכך השקעתי במערכת סטריאו ראויה, עם רמקולים ענקיים ואיכותיים, וכן באוזניות ספורט יקרות ששירתו אותי נאמנה כשהייתי מחוץ לבית. אהבתי את כל סוגי המוזיקה, כמעט: רוק כבד, רוק אלטרנטיבי, מוזיקת פופ מתקופות שונות (בעיקר משנות השמונים, ימי ילדותי), טכנו, האוס, פסקולים מסרטים ועוד ועוד. בימים רחוקים השכנים נהגו להתלונן על כך שקירותיהם רעדו כל אימת שהפעלתי את הרמקולים האימתניים שבסלוני.
בעיקר אהבתי להתמסר למוזיקה בימי שישי בערב, כשאני מתרפק בספה, רגליי מתרווחות על גבי הריקליינר, עיניי עצומות וכל כולי מתמסר לצלילים שאני אוהב. גם תחביב אהוב זה כבר אינו חלק משגרת חיי החדשה. המוזיקה היחידה שאני סופג בימים אלה היא סרטוני היוטיוב של יובל המבולבל, מני ממטרה, רועיקי מצחיקי ושאר גיבורי דור העתיד.
אלכוהול
מעולם לא הייתי שתיין כבד. אבל מדי פעם, בעיקר בימי שישי בערב, אהבתי לשתות, בעיקר יין, ו״לתפוס ראש״ עם מעט שלווה ורפיון נעים. במקרים מסוימים אף השתכרתי — לרוב חוויה נעימה — ואחר צנחתי על הספה בסלון עם חיוך על שפתיי. לא עוד. האירוניה היא שלאחר הלידה של שרה קיבלתי מארזי שי רבים ובתוכם גם בקבוקי יין, שהולכים ומצטברים בארון המטבח. אלוהים נותן אגוזים למי שאין שיניים.
פנטהאוז
בטרם החלטתי סופית להיכנס להליך הפונדקאות היקר, חשבתי ברצינות להשתמש בכספי שחסכתי בזיעת אפי למעבר לדירה מרווחת יותר. הייתי מכוון מטרה: פנטהאוז. כמובן שלא משהו גרנדיוזי, אלא דירה עם גג רחב באזור מגוריי (אני אוהב מאוד את השכונה שלי). הייתה לי פנטזיה, לפיה בימי שישי אחרי הצהריים אני מתרווח בפוף הענק שבגג שלי, קערת פלחי אבטיח קר בידי, ואני על גג העולם — תרתי משמע.
מאחר ועניין זה כבר היה ממש לקראת מימוש, ראיתי מספר פנטהאוזים באזור, שבהחלט גירו את בלוטת הרוק שלי ואף כמעט נכנסתי למו״מ לרכישת אחד מהם, במקביל למכירת דירתי. כאמור, חלום זה לא יצא לפועל, מטעמים כלכליים, ברגע שחלום הפונדקאות כבש את דמיוני. אם לבחור בין השניים, אז הבחירה מובנת מאליה.
מרצדס
כאחד שאת רוב זמנו מעביר בין כותלי ביתו, מעולם לא הייתי ממש זקוק לרכב. במקרים חריגים תמיד יכולתי לשאול את הסובארו אימפרזה הישנה של הוריי. לעבודתי, הקרובה יחסית למקום מגוריי, תמיד נסעתי באוטובוס. זה נוח, מעניק אפשרות לישון עוד כרבע שעה עד ההגעה ליעד. מעולם לא אהבתי לנסוע ברכב בבוקר. מי צריך את כל הפקקים האלה?
בכל שנותיי היה לי רק רכב אחד, סוזוקי בלנו, שאותו נאלצתי לרכוש כדי להתקבל לעבודה במכירות. כשעזבתי את אותה עבודה, מכרתי מיד את הרכב, כיסיתי מעט את המשכנתא. ובכל זאת, משום מה, תמיד פנטזתי להיות בעליו של רכב יוקרתי. במחצית השנייה של שנות הארבעים לחיי אף התחלתי להתעניין ברכישת רכב שכזה (במקביל להתעניינותי ברכישת פנטהאוז. כמובן שזה יכול היה להיות רק אחד מהשניים).
בסכומים שצברתי בבנק יכולתי לקנות מרצדס חדשה, לא מהדגמים המיועדים לאוליגרכים. מדי יום עברתי על דגמי מרצדס באינטרנט, כשריר ניגר מפי. כשהייתי במצב רוח ג׳יימס־בונדי, אף ביררתי לגבי אסטון מרטין, יד שנייה, כמובן. לדעתי, בכל מקרה לא הייתי משקיע את כספי ברכב. כאמור, עבור אחד כמוני, אף רכב — יוקרה או סובארו — אינו פרקטי, וסתם היה שוכב בחניה, יורד מערכו ומעלה אבק. סתם עוד פנטזיה ילדותית.
פלייסטיישן
כשהגעתי לגיל ארבעים עשיתי מספר דברים בחיי שמעולם לא הייתי מעלה בדעתי שיהיו מנת חלקי אי פעם. אחד מהם הוא רכישת פלייסטיישן. זה היה כשסיימתי את תשלומי המשכנתא על הבית ורציתי לפנק את עצמי על כל אותן שנים של חיסכון, ולעשות משהו מעט ילדותי ומהנה, שיהפוך לתחביב החדש שלי.
מיד כשקניתי את הסוני 4 הוא כבש את חיי בסערה. גיליתי עולם חדש ומסעיר שהפך להיות נדבך מרכזי ביותר בחיי, תשוקה ממכרת שהפכה את החוויה של להישאר בבית למענגת ברמה אחרת לגמרי. ההתחלה לא הייתה קלה. מעבר לעובדה שהעולם הזה היה חדש עבורי, גם לא התברכתי בקואורדינציה טובה באצבעותיי, מה שדרש סבלנות ובחירת משחקים המתאימה למגבלותיי.
אך ברגע שתפסתי את הפרינציפ — וואו. כה התלהבתי מפרנצ׳ייזים מסוימים, שלא זאת בלבד שרכשתי את כל המשחקים שלהם בסוני 4, אלא אף רכשתי אקס בוקס 360, כדי שאוכל לשחק במשחקים ישנים יותר שלהם. שיחקתי במגוון עצום של משחקים, ופיתחתי תשוקה מיוחדת למשחקי מרוץ מכוניות (לא שהייתי טוב בזה, או משהו).
זה הגיע לרמה כזו שעם הזמן אף רכשתי הגה וכיסא מרוצים יקרים מאוד, שהפכו את ההתמכרות ואת חוויית הנהיגה למהנה שבעתיים. על כל אלה נאלצתי לוותר באופן מוחלט ברגע ששרה נולדה. יתרה מכך, כדי לפנות מקום בבית עבור התינוקת המיועדת, הוצאתי מהבית את אותו כיסא מרוצים ענק, שתפס שטח לא קטן בסלון.
פורנו
אין צורך להכביר במילים. כל גבר — רווק או נשוי — יודע היטב על מה אני מדבר. המוזר הוא שמאז שאני אבא אני כבר לא מתגעגע לזה כבעבר. אולי בגלל שהתפקיד החדש גוזל ממני את כל האנרגיה. ואולי משום שמאז שנולדה לי בת, קשה לי יותר להתעלם מכך שמאחורי המסך עומדות נשים אמיתיות, עם חיים, רגשות וסיפורים משלהן.
זהו, קוראים יקרים, פחות או יותר מניין הדברים שהייתי צריך להותיר מאחור כדי להיות אבא. ההורים מביניכם ודאי יוכלו להזדהות עמי כשאומר בפה מלא שהיה שווה להותיר את יניב הישן מאחור, כדי שאוכל להתמסר ל״תחביב״ המאתגר והמענג מכולם: להיות אבא. מי יודע, אולי אחזור אליהם מתישהו, כשאצא לפנסיה ולשרה כבר תהיה משפחה משלה. בינתיים, שרה תמשיך להיות מרכז חיי.
רוצים לדעת כשעולה פוסט חדש?
אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים להירשם לעדכונים במייל — וכך תקבלו אוטומטית הודעה בכל פעם שעולה פוסט חדש.
בלי ספאם, בלי פרסומות — רק הפוסטים.
לא הספיק לכם?
אם אתם רוצים לקרוא עוד על שרה ועל החיים שלנו יחד — הנה עוד שני פוסטים שאולי תאהבו:
הסיפור הזה ממשיך גם על הבמה
אם הטקסט הזה נגע בכם — אני גם מרצה על הורות, אחריות וזהות בגיל מבוגר.
אין לי ילדים, ובטח שלא עברתי מסע פונדקאות, אבל הפוסט הזה נגע בי מאוד. אהבתי במיוחד את הכנות שבה אתה לא מציג את האבהות כסיפור מושלם, אלא גם מדבר על הדברים שהיית צריך להשאיר מאחור. הקטע על הפלייסטיישן, המוזיקה והפנטהאוז היה גם מצחיק וגם קצת עצוב. בסופו של דבר הרגשתי שאני קורא על אדם שהחליף חיים שלמים בחיים אחרים לגמרי, ולא לרגע מתחרט על הבחירה. כתיבה מאוד אנושית ומעוררת מחשבה.
מה שהפתיע אותי בפוסט הזה הוא דווקא הרשימה עצמה. בהתחלה חשבתי שאקרא עוד פוסט על הקשיים של הורות, אבל ככל שהתקדמתי הבנתי שמדובר במעין פרידה מאדם שהיית פעם. כל סעיף הוא לא סתם תחביב או חלום, אלא חלק מהזהות שלך. אהבתי במיוחד שלא ניסית לייפות את המציאות או להעמיד פנים שהכול ורוד. יש כאן גם געגוע וגם השלמה, והאיזון הזה הופך את הפוסט לאמין מאוד. גרמת לי לחשוב על הדברים שאני עצמי מוכן או לא מוכן להקריב עבור הדברים החשובים לי בחיים.
פוסט נהדר. במיוחד התחברתי למשפט: 'הם כבר לא יהיו שלי מכאן ואילך, אלא יוקדשו במלואם לתינוקת שלי.' זה משפט שמסכם בצורה מושלמת את המהפכה שהורות מחוללת בחיים.
גם הסיום היה חזק מאוד: 'היה שווה להותיר את יניב הישן מאחור, כדי שאוכל להתמסר ל"תחביב" המאתגר והמענג מכולם: להיות אבא.' אחרי כל הרשימה הארוכה של הדברים שעליהם ויתרת, המשפט הזה מקבל עוצמה מיוחדת.
אהבתי במיוחד שלא הצגת את הוויתור כקורבן, אלא כבחירה מודעת. יש בפוסט הזה הרבה הומור, הרבה נוסטלגיה, ובעיקר הרבה אהבה לשרה. קשה שלא להתרגש ממנו.
הפוסט הזה תפס אותי דווקא בגלל הכנות שלו. ברוב הסיפורים על הורות מדברים על מה שמרוויחים, אבל אתה בחרת לדבר על מה שמאבדים בדרך — או לפחות על מה שמניחים בצד. הרשימה הארוכה של התחביבים, החלומות וההרגלים שוויתרת עליהם הייתה מעניינת בפני עצמה, אבל מה שהפך אותה למרגשת הוא העובדה שלא הרגשתי חרטה בין השורות, אלא השלמה.
אהבתי במיוחד את המבנה. כל פרק קטן – הכתיבה, הספורט, המוזיקה, הפלייסטיישן ואפילו הפנטזיות על הפנטהאוז והמרצדס – חשף צד אחר באישיות שלך. למעשה, זה הרגיש פחות כמו רשימת ויתורים ויותר כמו היכרות עם 'יניב הישן' לפני ששרה נכנסה לחייו.
הקטע שהכי נגע בי היה דווקא על ההתבודדות. בניגוד לפנטהאוז או למרצדס, אלה חלומות חומריים שקל להבין מדוע ויתרת עליהם. הוויתור על השקט, הפרטיות והיכולת להיות לבד הוא הרבה יותר עמוק ואמיתי, ונדמה לי ששם נמצא לבו של הפוסט.
אם יש לי הערה אחת, היא שחלק מהסעיפים מעט ארוכים וניתן היה לקצר אותם בלי לפגוע במסר. במיוחד החלקים על המרצדס והפלייסטיישן, שלעתים גולשים לפרטים רבים יותר ממה שנדרש. מצד שני, ייתכן שדווקא העושר הזה של הפרטים הוא מה שיגרום לקוראים שונים למצוא את עצמם בתוך הסיפור.
בסופו של דבר, זה פוסט לא רק על אבהות, אלא על זהות. על אדם שבמשך יותר מחמישים שנה בנה לעצמו חיים מסוימים, ואז בחר במודע לפרק חלקים גדולים מהם כדי לפנות מקום למישהו אחר. והעובדה שהמישהו האחר הזה היא שרה מורגשת בכל פסקה.
זה אחד הפוסטים היותר מעניינים שקראתי אצלך, דווקא משום שהוא לא עוסק ישירות בשרה אלא בך. לאורך הבלוג אנחנו מכירים את האבא שאתה היום, אבל כאן זכינו להכיר את האדם שהיית לפני שהפכת לאבא.
אהבתי את העובדה שלא ניסית להציג את עצמך כקדוש מעונה שהקריב הכול למען בתו. להפך. אתה מספר על חלומות שלא התגשמו, על תחביבים שנזנחו ועל הנאות קטנות שנעלמו מחייך, אבל עושה זאת בהומור עצמי ובמודעות לכך שזו הייתה בחירה שלך. זה מה שהופך את הפוסט לאמין.
הקטע על הפנטהאוז והמרצדס היה מבחינתי החלק המפתיע ביותר. קל להבין מדוע אב טרי מוותר על פלייסטיישן או על שעות ארוכות של מוזיקה, אבל העובדה שוויתרת גם על חלומות חומריים שהיו ממש בהישג יד ממחישה עד כמה רצית להיות אבא. פתאום הפונדקאות לא נתפסת רק כהחלטה רגשית, אלא גם כהחלטה כלכלית דרמטית מאוד.
מה שהכי בלט לי הוא שהפוסט מלא נוסטלגיה, אבל כמעט נטול מרירות. אתה מסתכל אחורה בחיבה, לא בכאב. יש געגוע ליניב הישן, אבל אין רצון אמיתי לחזור להיות הוא. להפך, נדמה שכל זיכרון מהעבר רק מחזק את המסקנה שבחרת נכון.
המשפט שסיכם עבורי את כל הפוסט היה: 'היה שווה להותיר את יניב הישן מאחור'. אחרי כל מה שסיפרת לפני כן, המשפט הזה מרגיש earned — לא סיסמה ולא קלישאה, אלא מסקנה שהקורא כבר הגיע אליה בעצמו.
פוסט כן, מצחיק לפרקים, ובעיקר מאוד אנושי.
הפוסט הזה הזכיר לי שבסופו של דבר אבהות אינה רק תוספת לחיים, אלא לעיתים החלפה של חיים שלמים באחרים. כבר בתחילת הפוסט כתבת: 'חיי עומדים להשתנות באופן מוחלט, למעשה, הם כבר לא יהיו שלי מכאן ואילך, אלא יוקדשו במלואם לתינוקת שלי.' המשפט הזה מגדיר את כל מה שבא אחריו.
אהבתי במיוחד את הקטע על הכתיבה. המשפט 'היא הייתה עבורי אולי האופציה היחידה להשיג שליטה כלשהי בחיי' חשף פגיעוּת וכנות שלא פוגשים הרבה בכתיבה אישית. גם החלק על ההתבודדות היה חזק מאוד בעיניי. 'הייתי סוגר את הדלת ומשאיר את העולם בחוץ' הוא תיאור שכל אדם מופנם יוכל להזדהות איתו.
צחקתי בקטע על המוזיקה, ובעיקר במשפט: 'המוזיקה היחידה שאני סופג בימים אלה היא סרטוני היוטיוב של יובל המבולבל, מני ממטרה, רועיקי מצחיקי ושאר גיבורי דור העתיד.' זה היה גם מצחיק וגם עצוב במידה הנכונה.
אבל החלק שנשאר איתי יותר מכול היה דווקא הפנטהאוז והמרצדס. אלו לא היו סתם חפצים, אלא סמלים של חיים אחרים שיכולת לבחור בהם. לכן המשפט 'אם לבחור בין השניים, אז הבחירה מובנת מאליה' מקבל משקל רגשי גדול הרבה יותר.
והסיום היה מושלם: 'היה שווה להותיר את יניב הישן מאחור, כדי שאוכל להתמסר ל"תחביב" המאתגר והמענג מכולם: להיות אבא.' אחרי כל רשימת הוויתורים, החלומות והגעגועים, זו לא נשמעת כמו הקרבה אלא כמו ניצחון.
פוסט כן, אישי מאוד, ובעיקר כזה שמצליח לגרום לקורא להרגיש שהוא נפרד יחד איתך מיניב הישן — ומבין למה זה היה שווה.