פוסט הומוריסטי וחשוף על אב יחיד בן 53 שמנסה לשרוד לילה לבן עם בתו התינוקת שרה, שהחליטה להפוך את הלילה ליום ואת אבא לעבד אישי—
מכירים את התינוקות היומרניים האלה שרק נולדו וכבר משנים סדרי עולם? תינוקות עם עודף ביטחון עצמי מוגזם ולא מוצדק, שמצפצפים על חוקי הטבע, על ההורים שלהם ועל כל מי שמעז לקרוא תיגר על הגחמות האינפנטיליות שלהם?
אם עדיין לא יצא לכם לפגוש תינוק כזה, הרשו לי להציג בפניכם אחת כזו. למעשה, את המנהיגה הבלתי מעורערת שלהם.
שרה מעולם לא הייתה תינוקת קונבנציונלית, כזו שמשמשת דוגמה ומופת לכל האחרים כיצד יש להתחשב בהורים — בעיקר יחידנים — לאכול את כמות הסימילאק שצריך בזמן שצריך, להביע בקשות במחוות רגועות ולא בצווחות, ובעיקר לא להפריע לאבא לישון בלילה כדי שבבוקר יוכל ללכת לעבודה ולממן את שלל צרכיה.
שרה היא האנטיתזה לכך. פורצת הדרך של כל התינוקות המרדניים האחרים, שגורסים שיש לשלוט בהורים ביד קשה ובזרוע נטויה, ולא לחיות איתם בהרמוניה.
לא מכבר מלאו לשרה שבעה חודשים, והיא הולכת ונעשית עצמאית יותר ויותר. לכאורה מדובר בדבר טבעי ונפלא, במיוחד בכל הקשור לבת יחידה לאב מזדקן שבעוד חודש וחצי מציין 53 קייצים.
אלא ששרה מאמינה שהעצמאות שלה חייבת לבוא על חשבון הנוחות הבסיסית של האדם שהופקד באמצעות צו בית משפט לדאוג ולספק את כל צרכיה, אחרת היא פשוט לא תפיק מזה את מלוא ההנאה.
לאחרונה שרה החליטה למתוח את סבלנותי עד לקצה, כשהכריזה שבממלכה שלה הלילה הפך ליום והיום ללילה. בשעות החשיכה היא מעדיפה לשחק, לשיר ולדרוש מאביה שירים אותה על הידיים ללא הרף. אחרת, היא מאיימת לפרוץ בבכי כה קולני, שיגרום לשכנים לחשוב שמשהו חשוד מתרחש שם, באותה דירה שבה גרים יניב המזדקן ובתו התינוקת שרה.
הלילה שבו הכול השתבש
אתמול בלילה שרה שכללה את אורח חייה המוזר לרמה של אמנות של ממש.
תחילה היא שידרה עסקים כרגיל, שומרת בסוד את ההפתעה שתכננה להמשך. לאחר אמבטיה וארוחת ערב, הנחתי את שרה במיטתה סמוך לשעה שבע בערב, כרגיל. היא הייתה שקטה ורגועה, ואני התחלתי לפנטז על ערב שקט ומהנה — שללא ספק הורווח ביושר — הכולל מקלחת חמה, ארוחת ערב קלילה ומספר פרקים של סיינפלד לקינוח.
אולם כחצי שעה לאחר מכן נקטעה האידיליה.
שרה בישרה ממיטת המלכות שלה שהיא סיימה לישון להלילה, ושיום העבודה האמיתי שלי רק עומד להתחיל.
באותם רגעים תמימים עוד האמנתי שאוכל לבטל את רוע הגזירה באמצעות ליטוף בראשה, כמה מילים מרגיעות ואולי מעט נדנוד בידיי.
התפכחתי מהר מאוד מהאשליה.
קונצרט היללות התנגן במלוא עוצמתו, ובמהרה הידרדר לבכי קורע לב. כאילו מטיחה בי עד כמה אני אבא מרושע, שכולא את בתו התינוקת במיטה בלילה וללא שום ייסורי מצפון מונע ממנה לצאת לחופשי.
המסיבה הלילית מתחילה
זה היה השלב שבו החלה סדרת הטרטורים הלילית.
אני מוציא את שרה מהמיטה, משחק איתה, עורך לה סיור ברחבי הבית, מנדנד אותה בידיי ומנסה להתיש אותה כדי שאוכל להחזירה לישון. בכל פעם שהתבדיתי לחשוב שהיא כבר עייפה והנחתי אותה שוב במיטתה, היא זעקה שאוציא אותה מיד.
בעצתה של אמי, שגרסה שזה בסדר גמור להניח לתינוק לרטון מעט במיטה עד שיירדם, אצל שרה ה"מעט" הזה נמשך ונמשך, עד שנכנעתי כעבור ארבעים דקות והוצאתי אותה שוב לפעילות משחקית.
אם חשבתם שהסיבה לכך ששרה אינה רוצה לישון נעוצה בעובדה שהיא מוציאה שיניים — טעיתם, לדעתי. אילו כאב שיניים היה האישיו, היא הייתה ממשיכה לייבב גם אחרי שהוצאתי אותה מהמיטה, במקום לצהול בשמחה.
השעות חלפו ביעף.
שרה עייפה מאוד, אך מסרבת בתוקף להירדם. נלחמת בשינה כאילו הייתה הנמסיס שלה.
אני מנסה לדבר אל ההיגיון של בעלת הבית ולהסביר לה שמחר יש לאבא יום חשוב בעבודה, ועליו לישון ולו מספר שעות בודדות, רק כדי שיוכל לתפקד ולא לאבד את מקור הפרנסה היחיד של המשפחה.
אך שרה, כסוחרת עבדים מנוסה, מאיימת — כאמור — בהצלפת בכי, שיכול להיות מסוכן עוד יותר מאיבוד עבודה, אם השכנים ידווחו לרווחה שאבא של שרה אולי מתעלל בה.
כשהפנייה להיגיון לא נענתה בחיוב, קיוויתי שאולי הרגש של הבוסית נטולת הרחמים יגיב אחרת, ועברתי לתחנונים.
ירדתי על ברכיי והתחננתי להפסקה של שעה מהמסיבה הלילית. לא יותר מזה. רק הפוגה קלה שתאפשר לי לשרוד עוד לילה בתוהו ובוהו שהוא חיי.
כשעשיתי זאת, היא חייכה אליי באופן שרבים וטובים טועים בו וחושבים שהוא מתוק ומלאכי, שופע קסם ומפיץ אור נשגב.
אבל אני יודע אחרת.
כבר למדתי לזהות את הזדוניות המוסווית היטב באותן עיני קפה חמימות וערמומיות.
כשגם התחנונים לא סייעו לי והבנתי שאבדה כל תקווה, נאלצתי ליישר קו עם דרישותיה של העריצה הפרטית שלי ולבדר אותה במהלך לילה לבן נוסף.
מדי פעם ניסיתי להאכיל את שרה, רק כדי לגלות שעוד מנת סימילאק שהכנתי ירדה לטמיון.
בלילה היא לא בקטע של אוכל.
אבא נגד עפעפיים
לא אשקר — זה היה מאתגר באופן יוצא דופן.
לקראת חצות כבר הייתי חייב לפחות לשבת, אם לא לישון.
אז הנחתי את שרה על משטח הפעילות עמוס הצעצועים הפרוש על רצפת הסלון, ואחר כך הטלתי את גופי התשוש על הספה ממול כדי להשגיח שהכול כשורה עם בתי האהובה, בעודי מנהל מלחמת חורמה בעפעפיים עקשניות.
באותם רגעים נזכרתי בבדיחה מצחיקה במיוחד מהסרט "תעצרו את העיר, אני רוצה לרדת", כשבילי קריסטל התייחס לעובדה שג'ק פאלאנס הקאובוי היה ישוב על סוסו כשעיניו עצומות.
קריסטל — ספק מתלוצץ ספק רציני — הכריז שפאלאנס, כמו קאובוי אמיתי, שומר על עדר הפרות כשעיניו עצומות.
תהיתי האם גם אני אוכל לעשות זאת.
להשגיח על שרה ולישון בו זמנית.
חשבתי שאין לי ברירה אלא לנסות, שכן עוד רגע וזה פשוט ייכפה עליי.
דרקולה, אדם־זאב ותינוקת אחת ערנית מדי
הפער העצום בין אפיסת הכוחות שלי לבין האנרגיות הבלתי נדלות של שרה יצר מציאות סוריאליסטית לחלוטין באותה שעת לילה מאוחרת.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, נדמה היה לי ששרה סיגלה לעצמה אורח חיים של יצורים מיתולוגיים אחרים שקמים לתחייה בלילה וישנים במהלך היום — כמו דרקולה, אדם־זאב וכל רוח רפאים שמחתימה כרטיס כניסה בחצות.
דמיוני החל להתל בי, שמא עוד רגע בתי היקרה תחשוף שני ניבים חדים וארוכים ותנעץ אותם בצווארי.
כך אני ושרה נחיה לנצח כמשפחה של נוספרטוס ילדותיים.
ישנים במהלך היום ומשחקים בצעצועים בלילה.
מדי פעם שרה שידרה אותות של עייפות, כששפשפה את עיניה בעצבנות ושיגרה לעברי פיהוק אחר פיהוק, כאילו רומזת שכעת היא בשלה לפרוש לשנתה.
אולם מהר מאוד גיליתי שזו הייתה התגרות מקניטה מצידה — לנטוע בי תקוות שווא שהנה באה הגאולה.
כשאספתי אותה בזרועותיי הקורסות ועשיתי דרכי לעבר מיטתה שבחדר הסמוך, היא החלה ליילל קלות.
וכשהנחתי אותה במיטה, היא כבר עברה לצרחות של ממש, מבהירה לי שעוד לא הגיעה העת מצידי להחתים שעון ביציאה מהלילה המפרך הזה.
הפסקת אש זמנית
רק סמוך לחצות הסכימה שרה סוף סוף לחדול מפעילותה ולפרוש לשנ"צ לילי קצר.
הסוללה שלה כנראה נגמרה, וכעת היא פשוט הייתה חייבת לישון כדי להטעין אותה מחדש.
הודיתי בליבי לאל הטוב והשלכתי את עצמותיי הזקנות על הספה בסלון כדי להירדם.
חששתי שאם אישן בחדר, נחירותיי או נשימותיי יעירו את הפרינססה קלת השינה ויחריבו לחלוטין את מה שנותר מהלילה.
שרה ישנה שלוש שעות, שבמהלכן התעוררה שוב ושוב כדי שאני, העבד הנרצע, אנענע אותה בידיי עד שתירדם.
היא התעוררה סופית בשעה ארבע לפנות בוקר כדי לנשנש 60 מיליליטר סימילאק מתוך מנה של 180.
לאחר גרעפס חלוש החזרתי את שרה למיטתה.
באופן אינסטינקטיבי למדי היא הביעה התנגדות בסדרה של יללות קולניות.
אבל בשלב הזה כבר הייתי שבור לחלוטין.
לא היה לי אכפת משום דבר. גם לא אם היללות שלה יעירו את השכנים.
שכבתי בסלון על הספה, מתעלם מדרישותיה הקולניות שאוציא אותה מיד לשחק.
שרה נרדמה סופית סמוך לשעה חמש לפנות בוקר.
שעה לפני שצלצול השעון המעורר היה אמור להתחיל עבורי יום נוסף.
בשעה שש ורבע נכנסה הביתה אמי היקרה, המשמשת כמטפלת של שרה, ושחררה אותי לנסוע לעבודה.
על פי דיווחיה של אמי, בהמשך היום שרה השלימה היטב את כל שעות השינה שהחסירה במהלך הלילה, מילאה את הסוללה לקראת לילה נוסף של פורענות העתיד לבוא בהקדם.
הבעיה: אני לבד במערכה
ממסקר שערכתי בקרב הורים צעירים, התנהגותה של שרה אינה יוצאת דופן כלל.
לא חסרים זוגות שחווים התנהגות כזו מצד תינוקם. גם הם סובלים ומחכים שהשלב הזה בחיי התינוק יחלוף במהרה.
אלא שלהם יש יתרון עצום:
הם שניים.
הם יכולים לעשות תורנויות במרתון הלילי שעובר עליהם.
אני, לעומתם, חי לבד עם שרה, ולפיכך חווה את האתגר באופן כפול משל השאר.
אמי, אגב, נוהגת להתלוצץ על חשבוני ואומרת שאולי זה יעניק לי תמריץ להתחתן סוף סוף.
אמרתי לה שלא תעצור את נשימתה עד שזה יקרה.
בלית ברירה אמשיך להתמודד עם הקשיים, בתקווה ללילות שקטים יותר.
לגבי שרה…
היא אימצה ככל הנראה את האמרה הידועה שהעולם שייך לצעירים.
אולם כהרגלה בקודש, היא שדרגה אותה לצרכיה האישיים:
העולם שייך לתינוקות.
במיוחד לה.
תינוקת של חצות שלי.
רוצים לדעת כשעולה פוסט חדש?
אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים להירשם לעדכונים במייל — וכך תקבלו אוטומטית הודעה בכל פעם שעולה פוסט חדש.
בלי ספאם, בלי פרסומות — רק הפוסטים.
לא הספיק לכם?
אם אתם רוצים לקרוא עוד על שרה ועל החיים שלנו יחד — הנה עוד שני פוסטים שאולי תאהבו: