במשך עשרות שנים ברחתי מאנשים, ממשפחה ומקשרים. ואז נולדה שרה — והכריחה אותי להתחיל מחדש.
להשתנות. אחת המילים המפחידות ביותר בכל שפה הקיימת ביקום. מילה מכושפת, שיכולה להיות מתסכלת במיוחד עבור אנשים רבים המודעים לפגמים באופיים הבסיסי, אך חשים שאינם מסוגלים לעשות דבר בנידון.
כמעט כל מי שאני מכיר היה רוצה לשנות משהו בהתנהגותו, בהרגליו או בבחירותיו, אולם רבים מרימים ידיים מראש, משל הם נלחמים באיזשהו כוח עליון שאין להם שום סיכוי מולו. מה הופך את השינוי העצמי לדבר כה מפחיד ומאיים, למרות שלעיתים אנו ממש זקוקים לו?
אני מניח שהתשובה נעוצה בכך שאף אחד אינו רוצה להילחם נגד עצמו — נגד מי שהוא באמת, עמוק בפנים. שינוי עצמי מסמל שבעצם יש משהו שאינו בסדר איתנו, עם מי שאנחנו, וזה לא דבר קל להתמודד איתו.
ובכל זאת, כמו בכל אתגר גדול, ברגע שיש בלב את הניצוץ ואת הרצון להשתנות ולשדרג את החיים, הרי שבסופו של דבר — קשה ככל שתהיה המשימה — עם הרבה עבודה עצמית, גם נצליח.
אבל גיליתי בדרך הקשה שלעיתים שינוי עצמי הוא אתגר מורכב הרבה יותר דווקא כשהניצוץ איננו. כשבעצם טוב לנו עם עצמנו, ואיננו מוצאים שום סיבה אמיתית להשתנות. אלא שיש מצבים שבהם היקום פשוט כופה עלינו שינוי, ולנו לא נותר אלא לציית.
52 שנים של בדידות מבחירה
כשהחלטתי להיות אבא היה לי ברור שאני עומד לבצע בחיי שינוי קיצוני במיוחד. יהיה אשר יהיה — לא אגרור את התינוק העתידי שלי לאורח החיים הפתטי והלא בריא שלי. 52 שנים של בדידות אובססיבית ובדלנות כפייתית היו חייבות להיגדע.
בפוסטים קודמים סיפרתי — אם כי עדיין לא פירטתי עד הסוף — שבעקבות אירועים שחוויתי בילדותי הפכתי לאדם המנותק כמעט לחלוטין מהחברה. מאז ביליתי את חיי בבדידות כמעט מוחלטת. ללא חברים, ללא חברות, ללא אהבה. רק אני ורגשות הנחיתות שלי, מסוגרים בין ארבעה קירות.
אורח החיים שסיגלתי לעצמי לימד אותי ליהנות מחברת עצמי בלבד, תוך שימוש בעזרים שונים: סרטים, סדרות, ספרים, משחקי וידאו וסתם בטלה חסרת הגדרה בתוך הבית. מלבד עבודה וביקור אצל הוריי בימי שישי לארוחת שבת, כמעט שלא יצאתי מהבית.
אהבתי את אורח החיים הזה. הרגשתי מוגן בחברת עצמי. התמכרתי ללבד, לשקט, לחופש, לבית הריק שלי ולעובדה שאני יכול לעשות מה שבא לי בכל רגע נתון.
הבית שהפך למבצר
ההנאה הגדולה ביותר שלי הייתה בסופי השבוע. אז לא יצאתי מפתח הדלת, וניצלתי כל דקה יקרת ערך לכיף הפרטי שלי בתוך הבית.
במהלך השבוע הייתי סופר את השעות עד לבוא הסופ"ש — אז, ורק אז, הייתי מתעורר לחיים. בשישי־שבת הייתי ממלא מצברים לקראת השבוע הבא. עלוב ככל שזה נשמע, היה לי קשה אפילו לדמיין חיים אחרים עבורי.
מדי פעם, כשבן דודי רב עם בת זוגו דאז, הוא היה אורז מזוודה ומתנחל אצלי. בהתחלה זה קרה אחת לשבועיים, ובהמשך, לאחר שנפרדו, הוא אפילו גר אצלי חודש שלם.
כפי שבוודאי ניחשתם, זה לא היה קל עבורי. אבל מאחר שמדובר בקרוב משפחה, חרקתי שיניים עד חלוף הגזירה. מלבד זה, הייתי רק אני עם עצמי בדירת שלושת החדרים שלי — קטנה וישנה ככל שתהיה, אך כולה שלי.
הבית היה הממלכה האהובה שלי. המבצר המושלם שהגן עליי מפני העולם.
למה התרחקתי גם מהמשפחה שלי
מעולם לא הייתי טוב עם אנשים. תמיד הרגשתי שאי אפשר באמת לסמוך על אף אחד, ושכולם מאכזבים בסופו של דבר — גם הקרובים ביותר.
הבעיה הגדולה ביותר באורח החיים המנותק הזה הייתה הכאב שהוא גרם למשפחתי הגרעינית. מיעטתי להגיע למפגשים משפחתיים, וגם כשכבר הגעתי — מיהרתי לעזוב. הקשר הרגשי שלי לבית היה חזק יותר מהכול, אפילו מהמשפחה עצמה.
הדבר פגע במיוחד באמי הרגישה, שתמיד השתוקקה למפגשים המשפחתיים הללו, בעוד שאני סלדתי מהם בכל מאודי. לא בגלל מריבה. לא בגלל סכסוך. פשוט לא יכולתי לשאת את כל הקטע המשפחתי.
לעיתים הרגשתי כמו נטע זר בקרבת האנשים שהם בשר מבשרי ודם מדמי. ידעתי שמשהו בי אינו תקין, אבל לא הצלחתי להשתחרר מתחושת אי־השייכות.
בתוך המולת הילדים — האחיינים שלי — הייתי חש לעיתים צורך עז לחזור שוב לחברת עצמי. ואז הייתי פשוט פורש הביתה, או מראש לא מגיע.
בניגוד לאמי, יתר בני המשפחה דווקא קיבלו זאת בהבנה יחסית. הם ידעו שזה מי שאני מאז ומתמיד. הם לא כעסו, אבל תמיד המשיכו להזמין ולקוות שבסופו של דבר אתיישר.
מהצד של אבי היו בני משפחה שבשלב מסוים פשוט ניתקו איתי קשר בעקבות ההיעדרויות החוזרות שלי מאירועים משפחתיים. מהצד של אמי, לעומת זאת, תמיד ניסו לשמור על הגחלת.
ההחלטה להפוך לאבא שינתה הכול
כשהחלטתי להיות אבא, גמרתי אומר להיפרד סופית מיניב הישן ולצאת לדרך חדשה.
ידעתי שזה לא יהיה קל, אבל משום מה האמנתי ביכולת שלי להשתנות. אחרי הכול, אין כוח אנושי שיכול לגרום לאדם — אפילו אדם כמוני — להשתנות יותר מאשר תינוק.
הליך הפונדקאות שלי ארך כארבע שנים, מה שהעניק לי זמן רב לעבודה עצמית אינטנסיבית. רציתי שכאשר התינוק יוולד, הוא יקבל אבא חדש — גרסה משודרגת של האדם שהייתי.
וכך, עקב בצד אגודל, התחלתי לשנות את חיי. קבעתי לעצמי עובדה אחת שאין עליה עוררין: בתי שרה תחיה חיים נורמטיביים, שונים לחלוטין מאלו של אביה.
אני — עד כמה שזה נשמע אבסורדי — אהיה זה שילמד אותה כמה חשובים חברים, וכמה חשוב קשר קרוב עם המשפחה.
להפוך לאדם חברתי בגיל 52
התחלתי לבקר יותר אצל אחותי הקטנה, שגרה בסמוך עם משפחתה. עוד ביקור ועוד ביקור, עד שמבלי להרגיש הפכתי לבן בית — כפי שאדם אמור להרגיש בקרב בני משפחתו.
כך גם השתפר הקשר שלי עם האחיינים שלי, שעתידים להיות בני הדודים של שרה. הם הופתעו מהשינוי שחל בי, שכן באותה תקופה רק אמי ידעה על הליך הפונדקאות.
מעבר לכך, בעקבות הלידה הצפויה עזבתי את מקום העבודה הרחוק שלי ומצאתי עבודה קרובה יותר לבית.
ושם, באופן כמעט בלתי נתפס, הפכתי לאדם חברותי. כזה שמחייך, שומר על קשר עם עובדים גם אחרי שעות העבודה, קונה מתנות לימי הולדת ואפילו מגיע לאירועים.
לשמחתי, השינוי לא היה קשה כפי שחשבתי. ידעתי שאני עושה זאת עבור המטרה הנעלה ביותר: עתידה של בתי.
שרה זקוקה לאבא יציב רגשית. אבא נורמטיבי עד כדי גועל. והיא אכן תקבל כזה.
ואם להיות כן — נהניתי מהחיים החדשים שבניתי לעצמי. החומה האדירה שהקיפה אותי במשך עשרות שנים החלה להתפורר, לבנה אחר לבנה. גיליתי שהעולם אינו מקום נורא כל כך, ושאני מסוגל ליהנות גם מחברת אנשים.
יניב הישן הלך והתפוגג ככל שמועד הלידה התקרב.
ואז שרה נולדה
כששרה נולדה, הרגשתי לפתע מוקף באהבה ובתמיכה שקשה לתאר במילים. גם מצד המשפחה וגם מצד החברים לעבודה.
לראשונה בחיי הפסקתי להרגיש חדל־אישים. הפכתי לאדם חברתי ומשפחתי. לבן לגיטימי במשפחת בני האדם, שכבר אינו זקוק לד' אמותיו כדי להרגיש בטוח.
הקשר עם אחותי הפך לקריטי במיוחד. מלבד העובדה שהיא דודתה היחידה של שרה בישראל — שכן אחי האמצעי מתגורר בחו"ל — היא גם האפוטרופוסית של שרה, במקרה שלא אהיה כאן עבורה בעתיד.
לאחותי יש בית גדול, בעל אוהב, שלושה ילדים ושני נכדים — בני גילה של שרה. וכמה חשוב שלשרה יהיו קרובי משפחה קרובים אליה כבר מגיל ינקות. כשמדובר בבת יחידה לאב יחידני, זו ממש תפילה שהתגשמה.
הרגע שבו הבנתי שהשתניתי באמת
אחותי, שמבינה היטב את חשיבות העניין, מזמינה אותי ואת שרה אליהם בכל שבת. בחצר הבית היא פורשת משטח פעילות צבעוני וגדול, מפזרת צעצועים מכל טוב, ואז אני צופה בשרה בת שבעת החודשים משחקת עם שני חבריה התינוקות — ונאבק בדמעות.
דמעות שמחה. שמחה על המשפחה שיש לי להעניק לשרה. שמחה על השינוי שהצלחתי לחולל בחיי בעוד מועד.
אני, שבעבר ניצלתי את השבתות עד תום לצפייה בסרטים, משחקי פלייסטיישן ואקסבוקס בתוך הבית, בלי לצאת מהדלת — מוצא את עצמי מבלה כיום את השבתות בחצר של אחותי, מרוכז כולו בעתיד של שרה ולא בעבר הדפוק שלי.
שרה שלי לא תגדל להיות כמו אביה. לא אתן לזה לקרות. אשתמש בניסיון המר שהוא חיי כדי לוודא שהבת שלי לא תחווה אותם גם.
חיים חדשים בגיל 52
תינוק הוא המהות הטהורה ביותר של חיים חדשים. ואני, בגיל 52, הצלחתי לרתום את עצמי לעגלה של שרה — ולהתחיל את חיי מחדש בזכותה.
רוצים לדעת כשעולה פוסט חדש?
אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים להירשם לעדכונים במייל — וכך תקבלו אוטומטית הודעה בכל פעם שעולה פוסט חדש.
בלי ספאם, בלי פרסומות — רק הפוסטים.
לא הספיק לכם?
אם אתם רוצים לקרוא עוד על שרה ועל החיים שלנו יחד — הנה עוד שני פוסטים שאולי תאהבו: