לקחתי את שרה בת התשעה חודשים לבריכת הפעוטות כדי להכיר לה את העולם. בין שמונים ילדים, כתף פצועה והרבה כלור, גיליתי שהיא מחזירה אליו גם אותי—
מעולם לא האמנתי שאשמח כל כך לשחות בתוך שתן של שמונים ילדים.
אוקיי, שתן מהול בכלור, אבל עדיין — בריכה של שתן.
מעולם גם לא חשבתי שאוכל ליהנות בשעה שאני פצוע בכתף וסובל מכאבים עזים כמעט בכל תנועה.
נגעלים? מבולבלים?
אני יודע. זה נשמע דוחה והזוי כאחד כשאני מציג את הדברים כך, אבל אינני מגזים. כנראה שכאשר האושר של הילד שלך מונח על הכף, גם בריכת שתן וכתף פצועה עשויות להיחשב לבילוי מוצלח.
אתמול, יום שבת, מלאו לשרה תשעה חודשים. לכבוד המאורע החלטתי לקחת אותה לקאנטרי קלאב. חברה לעבודה סיפרה לי שיש שם בריכת פעוטות שאינה מקורה, כך שקיוויתי שבשעות אחר הצהריים השמש כבר תחמם את המים ותהפוך אותם לנעימים.
זו לא הייתה גחמה רגעית. מדובר בחלק מתוכנית שאני מפעיל בחודש האחרון, חודשיים לפני ששרה תיכנס לפעוטון בתחילת ספטמבר: להוציא אותה מן הבית, להפגיש אותה עם תינוקות וילדים ולהכיר לה בהדרגה את העובדה המטלטלת שהיא אינה התינוקת היחידה עלי אדמות.
עד עכשיו אני והוריי דווקא הקפדנו להסתיר ממנה את המידע הזה. מבחינתנו, שרה הייתה התינוקת היחידה שנולדה מאז ומעולם, והפינוקים שקיבלה תאמו את מעמדה.
אבל החממה אינה העולם. והגיע הזמן ששרה תכיר גם אותו.
כדי ששרה תצא אל העולם, גם אני מוכרח לצאת אליו
מי שקרא פוסטים קודמים בבלוג ״שרה ואני״ כבר יודע שחיי שלי נעצרו בגיל 12, בעקבות סיבות שעדיין לא פירטתי.
בגיל הזה הכרזתי, בלי טקס ובלי להודיע לאיש, על פרישה מחברת בני המין האנושי. הפכתי לילד בודד וחרדתי, ובהמשך לאדם בודד וחרדתי, שהלך בראש מושפל בשל רגשי נחיתות קשים. הייתי הצל של עצמי.
לבד היה לי בטוח. כשאני לבד, איש אינו יכול לפגוע בי. כשאני לבד, החרדה החברתית נעלמת ואני יכול להיות יניב האמיתי.
כבר בגיל 12 היה לי ברור שכך ייראו חיי תמיד. המחשבה הזאת לא העציבה אותי; להפך, הייתה בה הקלה. בניתי סביבי חומה ענקית ומבוצרת, ובתוכה יצרתי לעצמי מקום חמים ומוגן. נהניתי בחברת עצמי ולא הרגשתי שחסר לי דבר.
השבתות היו שיאו של השבוע. הייתי מסתגר בדירתי הקטנה עם סרטים וסדרות, פלייסטיישן 4, אקס בוקס 360, ספרים והרבה שינה נעימה ורגועה. ארבעה קירות, כל הדברים שאהבתי — ואף בן אדם מול העיניים. גן עדן.
כך חייתי במשך ארבעים שנה.
ואז, בגיל 52, שרה נולדה.
לידתה העמידה אותי בפני עובדה שלא יכולתי להתחמק ממנה: אם אני רוצה שלשרה יהיו חיים שונים משלי, אני לא יכול לגדל אותה מאחורי החומה שבניתי. כדי שהיא תכיר את העולם, גם אני מוכרח לצאת אליו.
בפעם הראשונה בחיי היה מישהו שאהבתי יותר משאהבתי את הבדידות שלי.
להפתעתי, החזרה לא הייתה קשה כפי שחששתי. הפצעים הישנים לא נעלמו, אבל במהלך השנים הם הפסיקו לדמם והפכו לצלקות מכוערות שאפשר לחיות איתן. חוץ מזה, הפעם אינני חוזר לעולם כילד בן 12, לבדי וחשוף לכל פגיעה. אני חוזר אליו כגבר בן 53, עם ניסיון חיים ועם הדבר הטוב ביותר שקרה לי מעודי בתוך עגלה.
שרה היא הנשק הסודי שלי.
כשהיא איתי, גם העולם כולו לא יכול עליי.
שרה הפכה אדם שקוף לאטרקציה ברחוב
מאז שהתחלתי לצאת עם שרה, קורה לי דבר משונה: אנשים מבחינים בי.
ליתר דיוק, הם מבחינים בשרה. אבל מכיוון שאני מחובר לעגלה שהיא יושבת בה, אני נהנה מן ההפקר.
בכל פעם שאנחנו יוצאים מהבית, זרים נעצרים מול הקסם הקטן שיושב בנחת בעגלה. שרה ממגנטת אותם. הם מביטים בפנים העגולות והמושלמות שלה, מחייכים אליה, ואז מתפנים לברר מיהו האיש הזקן שמאחורי העגלה.
לרוב הם מניחים שאני סבא שלה.
אני מתקן אותם.
כך הפכתי מאדם רמוס, מושפל ושקוף לאדם שזרים ניגשים אליו מדי יום ומברכים אותו על התינוקת המדהימה שלו. ארבעים שנה לאחר שהפסקתי להביט בעולם, העולם מביט בי בחזרה — והפעם הוא אפילו מחייך.
בלי לדעת זאת, שרה תיווכה ביני לבין המין האנושי. היא הושיבה אותי ואת העולם לשולחן המשא ומתן, עזרה לנו להשאיר את משקעי העבר מאחור, והביאה לחתימתו של הסכם שלום היסטורי.
אלא שהשלום הזה אינו רק מתנה ששרה העניקה לי. הוא גם מטיל עליי אחריות: אסור לי להניח לה לגדול בתחושה שהעולם הוא מקום שצריך להסתתר מפניו.
זו המשימה החשובה ביותר שקיבלתי ב־53 שנותיי. אעשה כל שביכולתי כדי שלשרה יהיו חיי חברה, כדי שתגדל עם ביטחון עצמי וכדי שלא תסחוב על גבה את רגשי הנחיתות שאני נשאתי במשך שנים. אני רוצה שהיא תאהב את העולם ותרגיש שיש לה בו מקום — ושהעולם יאהב אותה בחזרה.
אולי משום כך אני מתייחס לכניסתה לפעוטון כמעט כמו למבצע צבאי.
במהלך החודש האחרון לקחתי אותה לג׳ימבורי, לבריכה השכונתית ולחוף הים. אני רוצה להפגיש אותה עם ילדים נוספים לפני שתגיע לפעוטון ותבין שהמלכה הבלתי מעורערת של הבית נדרשת פתאום לחלוק את הממלכה עם נתינים בגובה שלה.
לשמחתי, שרה אינה זקוקה לשכנוע רב. היא חברותית מאוד ותמיד מחפשת אנשים חדשים, ובעיקר ילדים. כשהיא מבחינה באחד מהם, היא שולחת לעברו חיוך מזמין. אם הוא אינו מגיב, היא עוברת לשיטה מעט פחות מעודנת ופשוט צועקת עליו עד שהוא מעניק לה את תשומת הלב הראויה.
מי שחשב שאפשר להתעלם משרה, פשוט עדיין לא פגש אותה.
התינוקת הקטנה ביותר בבריכת הפעוטות
כשהגענו לבריכת הפעוטות בקאנטרי, שרה הביטה בכמות הילדים האדירה סביבה ונכנסה להלם קל.
אני מבין אותה. גם אני נבהלתי.
אחרי שהתאוששה, היא החלה לפזר צעקות חלושות לכל עבר ולזמן אליה את ילדי הבריכה. אלא שהפעם אפילו קולה של שרה התקשה להתחרות בהמולה וברעש הבלתי נסבלים.
מאחר שהיא עדיין אינה יציבה בישיבה, החזקתי אותה לפניי בתנוחה דמוית כיסא נדנדה והתיישבתי איתה בתוך המים.
הם אכן היו חמימים, אבל אינני בטוח שהשמש היוקדת הייתה האחראית הבלעדית לכך. בהחלט ייתכן שהשתן של עשרות הילדים שטבלו בבריכה, בתוספת כמות נדיבה של כלור, תרם אף הוא לטמפרטורה הנעימה.
החלטתי שלא להעמיק בחקירה.
במקום זאת, התרכזתי בשרה.
המים עניינו אותה, אבל הילדים שסביבה עניינו אותה הרבה יותר. אף שהייתה הקטנה ביותר בבריכה, היא לא נבהלה ולא נסוגה. היא המשיכה לקרוא לעבר הילדים בצעקות האופייניות שלה, בתקווה שמישהו מהם ישים לב.
ואכן, רבים הסתובבו כדי לבדוק מיהי התינוקת המקסימה עם הכובע הכחול. כשחייכו אליה וניגשו אליה, כל פניה אורו. היא לא ידעה את שמותיהם, לא הייתה מסוגלת להחליף איתם מילה וכנראה גם לא תזכור אף אחד מהם למחרת — אבל באותם רגעים היא הייתה מאושרת להיות ביניהם.
צפיתי בה וחשבתי כמה היא שונה ממני.
בגיל תשעה חודשים היא כבר מבקשת מן העולם להתקרב אליה. אני, בגיל 12, ביקשתי ממנו להתרחק.
וכשילד לא הבחין בה, היא לא השפילה את ראשה ולא הסיקה שאינה ראויה לתשומת לב. היא פשוט צעקה חזק יותר.
אולי היא כבר מלמדת אותי דבר או שניים על ביטחון עצמי.
כשהחלטתי שהגיע הזמן לצאת מן המים והחזרתי אותה לעגלה, שרה השמיעה קולות מחאה עזים.
מעולם לא שמחתי כל כך לשמוע את בתי מתלוננת.
המחאה שלה אמרה את מה שעדיין אינה מסוגלת לומר במילים: היה לי כיף, ואני לא רוצה ללכת.
נשארנו כמעט עד סגירת המקום. רק לאחר שהחוויה הראשונה של שרה בבריכה מוצתה היטב, יצאנו לעבר המכונית.
הבילוי הסתיים בפציעה בכתף. מכונית אחרת חנתה בצמוד לרכב שלנו, וכשניסיתי לתמרן במרווח הצר ולהושיב את שרה בכיסא הבטיחות, נפצעתי. במשך כל הנסיעה הביתה סבלתי מכאבים עזים, והם נמשכו גם למחרת — ממש עכשיו, כשאני כותב את השורות האלה.
אבל הכאב לא הצליח לקלקל את מצב רוחי. שרה נהנתה. מבחינתי, המבצע הוכתר בהצלחה.
כמו דג בבריכת השתן והכלור
במשך הנסיעה הביתה ניסיתי להיכנס לראשה של התינוקת בת תשעת החודשים שישבה מאחוריי.
הלוואי שיכולתי לדעת בדיוק מה היא מרגישה ומה היא חושבת. כיצד נראית בריכה עמוסת ילדים בעיניה של תינוקת שרק לפני תשעה חודשים הגיעה לעולם? עד כמה גדולה הייתה מבחינתה אותה חוויה ראשונה? האם המים, הצעקות והפנים החדשות המשיכו ללוות אותה גם בדרך הביתה — או שמא מבחינתה הכול נעלם ברגע שהחזרתי אותה לעגלה?
לעולם לא אדע בדיוק כיצד הרגישה שרה באותו אחר צהריים. כל שנותר לי הוא לקרוא את הסימנים שהיא שולחת לי — החיוכים, הצעקות וקולות המחאה — ולקוות שאני מפרש אותם נכון.
הפעם נדמה לי שהמסר היה ברור: שרה הרגישה בקאנטרי כמו דג במים.
או, ליתר דיוק, כמו דג בן תשעה חודשים בבריכת השתן והכלור.
פעם חיכיתי כל השבוע לשבת, מפני שבה יכולתי לסגור את הדלת ולא לראות איש. היום אני מחכה לה מסיבה הפוכה לחלוטין: זה היום היחיד שבו אני יכול לבלות עם שרה מן הבוקר עד הערב, בלי עבודה ובלי הפרעות שגוזלות ממני רגעים בחברתה.
השבתות שלי רועשות יותר עכשיו. יש בהן ילדים צורחים, עגלות, כיסאות בטיחות, מים מפוקפקים ולפעמים גם כתף פצועה.
אבל יש בהן את שרה.
ולראשונה זה ארבעים שנה, יש בהן גם עולם.
בואו נישאר בקשר
אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים להירשם לעדכונים במייל — וכך תקבלו אוטומטית הודעה בכל פעם שעולה פוסט חדש.
בלי ספאם, בלי פרסומות — רק הפוסטים.
לא הספיק לכם?
אם אתם רוצים לקרוא עוד על שרה ועל החיים שלנו יחד — הנה עוד שני פוסטים שאולי תאהבו: