מהי אהבה | כיצד האבהות לבתי לימדה אותי מהי אהבה באמת

מסע אישי של גבר שחי שנים רבות ללא אהבה, עד שהאבהות לבתו שרה אילצה אותו להתמודד עם השאלה שמעולם לא ידע לענות עליה: מהי אהבה—

אחת האמרות האוניברסליות הידועות והאבסולוטיות ביותר היא שכולם זקוקים לאהבה. זהו צורך אנושי בסיסי ופרימלי, שגם אם תנסו — כמוני — להתכחש לו במשך 52 שנה, מתישהו, באיזשהו שלב של מה שנותר מחייכם, תפנימו שמעולם לא הייתם שלמים בלעדיו.

כולנו רוצים לתת אהבה ולקבל אהבה בחזרה. אבל אם תבקשו מעשרה אנשים שונים להגדיר מהי אהבה, סביר שתקבלו עשר תשובות שונות. לכל אחד מאיתנו יש האידיאל שלו לגבי אהבה ולפיכך גם את הציפיות שלו ממנה.

אדם ללא ניסיון באהבה

כשהתחלתי את הליך הפונדקאות הייתי בן 48, עם אפס ניסיון באהבה מכל סוג שהוא. עשורים שלמים של סגפנות מוחלטת ופרישות טוטאלית מהעולם, תוך הסתגרות מוחלטת בד' אמותיי, גרמו לי להתנתק כמעט לחלוטין מכל קשת הרגשות שלי.

למעט רגש אחד מאוד בולט ועוצמתי, שכבש כל חלקה טובה בתת-המודע שלי ושממנו היה בלתי אפשרי להתנתק: תיעוב עצמי.

היו לי סיבות רבות שלא לאהוב את עצמי. רובן קשורות לבזבוז פושע של חיים ולמעגל של בדידות שלא הצלחתי לשבור עקב חרדה חברתית ורגשי נחיתות קשים במיוחד. בשלב מאוחר יותר של חיי אף למדתי ליהנות ממנו ומהעובדה שאיני מסוגל לחוש בנוח אלא אם כן אני לגמרי לבדי.

וכך, כשהרגשתי שמשהו חסר בחיי והייתי מוכן להקריב למענו ארבע שנים רוויות משברים וקשיים מצמיתים, ואף את כל חסכונותיי, מצאתי את עצמי בפרשת דרכים שבה נאבקתי עם השאלה הקריטית ביותר למצבי החדש:

האם אני בכלל מסוגל לאהוב?

האחריות לתינוק חסר ישע

מבלי לחפור עמוק מדי במה שהוא ידע כללי, תינוקות זקוקים לאהבה יותר מכל יצור אחר עלי אדמות.

והנה אני, מעז לקחת על עצמי אחריות על חייו של מישהו אחר — מיניאטורי וחסר ישע — אשר מרגע היוולדו יהיה תלוי בי באופן מוחלט ויזדקק לאהבה אינסופית מצדי. על אחת כמה וכמה כשאני בעצם ההורה היחיד שאי-פעם יהיה לו.

אני מורכב מדי — או במילה מדויקת יותר, מתוסבך — מכדי להבין כיצד ייתכן שכך פתאום, כשאני כבר עמוק בחצי השני של חיי הריקניים, התחולל בי השינוי הדרמטי הזה. לראשונה בחיי לא חשבתי כיצד הדבר ישפיע על חיי שלי, אלא על מי שעתידה להיות בתי, שרה.

ההתלבטות הגדולה

איני יודע כיצד הגעתי למסקנה שגם אחד כמוני מסוגל — איני כותב גם "ראוי", שכן זה כבר עניין סובייקטיבי לחלוטין — להציף תינוקת באהבה אינסופית לה היא ראויה, כדי שתגדל ותתפתח כראוי ולא תהפוך עם השנים לאדם שבור כמו אביה.

באותן ארבע שנים של הליך פונדקאות מתיש ליוו אותי התלבטויות רבות וקשות והדירו שינה מעיניי. עד לרגע שבו הפונדקאית היקרה שלי נכנסה להיריון, יכולתי לבטל את הכול בכל רגע נתון ולחזור למבצר הבדידות הנצחי שלי — אותה דירה קטנה בחולון.

השאלה הגדולה שליוותה אותי הייתה פשוטה אך מטלטלת: האם אדם שפרויקט חייו היה להתנתק מאהבה ומרגש בכלל מסוגל להעניק לתינוק את האהבה שהוא זקוק לה?

המסקנה ההגיונית ביותר הייתה כמובן לשכוח מכל העניין. לא מספיק שהרסתי לחלוטין את חיי שלי — מדוע שאעשה זאת גם לתינוק שכל חטאו הוא להיוולד לאבא שאולי אינו ראוי לו?

הקול הפנימי

אבל דווקא אז גיליתי משהו חדש על עצמי, משהו שבחר להתחבא במשך כל אותו נצח גיהנומי.

מעין קול פנימי. בתחילה הוא היה גמגום לוחש, אולם אט אט צבר ביטחון ועוצמה ככל שהרשיתי לעצמי לתת לו מקום.

הקול הזה סתר כל שבב של היגיון שאמר לי להפסיק את הליך הפונדקאות לאלתר ולהמשיך בחיי הבדידות שלי. לאט לאט הטון שלו התבהר והאינטונציה התייצבה, עד שהבנתי שהוא מבטא צורך אמיתי שהיה קבור עמוק בתוכי — עמוק כל כך שאולי רק חוקרי עתיקות כמו אינדיאנה ג'ונס או לארה קרופט היו מצליחים להגיע אליו.

כשהבנתי זאת החלטתי לשתף בו את האדם הקרוב אליי ביותר — אמי. צהלות השמחה שלה הבהירו לי שטוב עשיתי שנתתי לקול הזה להוביל אותי ושכאשר יגיעו הקשיים אדע להתמודד איתם.

הרגע שבו הפכתי לאב

לא אשקר: החשש היה אמיתי לפחות כמו הציפייה ללידה עצמה. אך ככל ששיתפתי את יקיריי — במשפחה ובעבודה — בשינוי הגדול שעומד להתחולל בחיי, כך הלך וגבר הביטחון העצמי שלי בזכות העידוד הרב שקיבלתי מהם.

וכשהגיע רגע האמת והפכתי להיות האבא של שרה, קיבלתי על עצמי בן רגע ובבת אחת, בלב חפץ, את האחריות הגדולה מכולן. זה אמנם לא היה קל, אבל באופן מפתיע למדי זה הרגיש כמו הדבר הטבעי ביותר שקרה לי אי-פעם.

יחד עם האחריות, הדאגה והמסירות הבלתי נלאים גיליתי גם משהו חדש שהתפוצץ בתוכי — רגש זר ולא מוכר שהלך והתעצם ככל שהקשר ביני לבין שרה הלך והעמיק. ואז, ללא כל תכנון מוקדם ועבודה אישית מעמיקה, חשבתי לפתע שלם יותר. בריה בין שאר הבריות.

האהבה של אמי

מטבע הדברים, האבהות שבי מושפעת מהמודל ההורי שהערצתי יותר מכול — אמי. היא הייתה בעיניי המאסטרית הבלתי מעורערת של ביטול עצמי למען הילדים. כל חייה מנעה מעצמה דברים, חלקם חיוניים ביותר, בעבור ילדיה.

ואני, שכל חיי הטפתי לה שתנהג אחרת כלפי עצמה, מוצא את עצמי נוהג בדיוק באותו אופן עם בתי שרה.

אחת הדוגמאות הסינמטיות העוצמתיות ביותר לאהבה כזו של הורה לילדו מוצגת בסרט "החיים יפים" של רוברטו בניני. הסרט מספר על אב שמסכן ללא לאות את חייו כדי להסתיר מבנו את העובדה שהם נמצאים בגיהינום עלי אדמות. בסופו של דבר האב מציל את בנו, אולם משלם על כך בחייו — ביטול עצמי טוטאלי למען הילד.

המציאות של הורה יחיד

בעוד שבוע שרה תהיה בת שישה חודשים. אם עליי לסכם את האבהות שלי עד כה, הרי שלצד האושר וההנאה השמיימיים אי אפשר להתכחש גם לתלאות הרבות הכרוכות בגידול תינוקת, במיוחד כשאתה הורה יחיד.

לקום בלילה בכל פעם שהיא מפילה את המוצץ ולשים אותו מחדש בפיה לפני שתתחיל לבכות כדי לזמן אותך אליה. להרדים אותה על הידיים בכל ערב גם כשאתה כבר לא מתפקד וגופך זועק מכאב. להכניס לשגרה היומית שלך כמויות ניקיון וכביסה שתמיד חשבת ששייכות לתינוקייה שלמה.

ובמקביל להשאיר הרחק מאחור את כל מה שאהבת בימי הרווקות הארוכים שלך — מוזיקה, סרטים, סדרות, פלייסטיישן וכל אותם דברים קטנים שמהם מורכב עולמו של רווק בודד.

העייפות הופכת לעיתים כה קשה, עד שהפנטזיה היחידה שנותרת היא שינה. לא שינה מפנקת, אלא כמה שעות בודדות שיעזרו לך לשרוד עוד יום.

האתגר הגדול ביותר

את הפוסט הזה אני כותב בתקופה הקשה ביותר שחוויתי כהורה. לאחר שחזרתי לעבודה חליתי באופן שהקשה עליי מאוד לתפקד — הן בעבודה והן בבית עם שרה. זמן קצר לאחר מכן גם היא נדבקה ממני וחלתה.

כך מצאתי את עצמי במצב שבו אני בקושי מתפקד ובתי החולה זקוקה לי יותר מתמיד. במצב כזה אתה מגייס את שארית האנרגיה שנותרה בך ומוצא בתוכך מאגרי סבלנות שלא ידעת שקיימים.

זה היה האתגר הגדול ביותר שנחשפתי אליו מאז שהפכתי לאב. משוכה גבוהה מאוד עבור גבר שכבר אינו צעיר, אבל כשאין ברירה עושים גם את הבלתי אפשרי.

למזלי, בתקופה זו של המלחמה עם איראן עברנו לגור אצל הוריי, שיש להם ממ"ד. אמי נרתמה לעזור לי יותר מהרגיל — עד שגם היא נדבקה. כעת שלושתנו מייחלים להחלמה מהירה זה של זה.

אז מהי אהבה?

אולי אני מרשה לעצמי קצת יותר מדי חירות, אבל נדמה לי שכעת גם אני נמנה על שאר הבריות שיכולות להתייחס למילה "אהבה" ולומר עליה משהו מניסיון אישי.

ואם תשאלו אותי היום מהי אהבה, אענה במילה אחת בלבד.

הקרבה.

רוצים לדעת כשעולה פוסט חדש?

אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים להירשם לעדכונים במייל — וכך תקבלו אוטומטית הודעה בכל פעם שעולה פוסט חדש.
בלי ספאם, בלי פרסומות — רק הפוסטים.

לא הספיק לכם?

אם אתם רוצים לקרוא עוד על שרה ועל החיים שלנו יחד — הנה עוד שני פוסטים שאולי תאהבו:

שרה המקורית ויורשת העצר

לעזאזל עם ניוטון