פוסט הומוריסטי על תינוקת שמסובבת ראשים בכל מקום — ועל הדילמה של אב יחידני: האם להפוך אותה לכוכבת רשת, או לשמור עליה מהעולם—
איני מתיימר להיות מומחה בענייני נשים. למעשה, ההפך הגמור. ספק אם במהלך ההיסטוריה של האנושות היה גבר שהבין נשים פחות ממני. אני אומר את זה בלי בושה: ככל שאני פוגש אותן יותר, כך אני מבין אותן פחות.
אבל אם לסמוך על מה שאחרים “יודעים”, כביכול, הרי שלנשים יפות יש הרבה ביטחון עצמי. הן מרשות לעצמן דברים שנשים פחות יפות מהססות לגביהם.
אני לא בטוח אם זו אבחנה נכונה או סתם סטריאוטיפ, אבל על דבר אחד אני כן יכול להעיד ממקור ראשון: זה בהחלט נכון לגבי תינוקות.
אני יודע שזה נשמע מופרך. איך יכול להיות שתינוקת בת שלושה חודשים מודעת בכלל ליופי שלה?
ובכן, בבית אני מעניק שירות צמוד לתינוקת שכל כך רגילה לסובב ראשים, שזה נראה כאילו היא באמת מתקשה להבין איך אפשר לחלוף על פניה בלי לעצור ולהתמסר למתיקות העגולה והרכה שמולך.
קשה לעמוד בפני שרה.
והיא כבר מספיק חכמה להבין את זה, ולהחזיר חיוך מנומס — אולי מתוך חשש להיתפס כסנובית.
ואני? אביה. אדם שכבר שנים רגיל להתנהל בעולם כאילו הוא שקוף.
איכשהו יצרתי יצור קטן ונעים למראה שממגנט גם זרים מוחלטים, כמו פרפר לאש.
אבא של סלבית
דבילי ככל שזה נשמע, לפעמים אני מרגיש כמו אבא של סלבית.
משהו כמו… אבא של מדונה.
האמת? לפי גודל המלתחה של שרה, למדונה יש עוד לאן לשאוף.
ואגב, הדמיון לא נגמר שם: כמו מדונה שמופיעה ללא הפסקה, מזיעה, ומחליפה תלבושות שוב ושוב — גם שרה מחליפה לעיתים תלבושות בקצב מסחרר.
רק שאצלה זה פחות בגלל כוריאוגרפיה ויותר בגלל נוזלי גוף מכל הסוגים.
למרבה ההפתעה, אין לי שום בעיה להיות פתאום “האבא של”. מושא לתשומת לב.
חלק מהחיוכים והמבטים נופלים עליה, אבל חלק מהם נופלים גם עליי — כאילו אני מתלווה לאיזו כוכבת בינלאומית, רק עם עגלה ומוצץ במקום צוות הפקה.
כמעט עשיתי ממנה כוכבת אינסטגרם
למען האמת, כשחשבתי לראשונה על נוכחות ברשת, המחשבה לא הייתה לכתוב בלוג.
רציתי לפתוח דף אינסטגרם שבו שרה תככב לצדי. הרי הרשת חולה על תינוקות חמודים, ואם עושים את זה נכון — אולי היא תהפוך לכוכבת.
משפיענית בת יומיים.
אני לא מכחיש שפינטזתי על זה. בעיקר כי מאז שהתחלתי את הליך הפונדקאות, יושב לי בראש פחד אחד גדול: מה אם העובדה ששרה גדלה בלי אמא תגרום לה יום אחד לשיימינג, לקושי, לתחושת נחיתות?
חשבתי לעצמי שאם היא תהיה אהובה ומוערצת, אולי זה ירכך עבורה את המציאות. אולי זה אפילו ייצור לה יתרון בעולם של לייקים, צפיות ושיתופים.
וגם היה שם שיקול מעשי: אם מישהו יכול להתפרנס מאינסטגרם רק מעצם זה שהוא קיים, אולי גם אנחנו נוכל. אולי אפילו אצליח לחסוך לה כסף לעתיד.
שרה הרי ניחנה ביופי, במתיקות ובכריזמה (ושוב אני מבקש שתסמכו על האובייקטיביות שלי), והסיפור המשפחתי שלנו ממילא לא בדיוק עוד אחד על המדף.
כמעט התחלתי ללכת עם זה עד הסוף. אפילו חיפשתי מישהו שמבין אינסטגרם. בדמיון שלי שרה כבר הייתה מותג בינלאומי, מעמידה בצל את הקרדשיאן-ג’נר.
ואז, בכל פעם שהרמתי אליה את העיניים, משהו בי ננעל.
למה עצרתי בזמן
מי אני בכלל שאחליט בשבילה להיות כוכבת רשת? באיזו זכות אני גוזל ממנה פרטיות לפני שהיא בכלל יודעת מה זו פרטיות?
ומעבר לזה — באיזו זכות אני מאפשר לעולם, ובעיקר לצדדים הכי מכוערים שבו, להרגיש שיש להם דעה על הילדה שלי?
כי ברשת, לצד ההזדמנויות, יש גם סכנות אמיתיות.
מקומות חשוכים. אנשים לא יציבים.
חוסר שליטה מוחלט על לאן תמונה יכולה להגיע, ועל מי יכול לפתח תחושת קרבה מוגזמת למישהי שהוא לא מכיר בכלל.
בסוף הגעתי למסקנה הפשוטה היחידה שיכולתי לחיות איתה: לפחות בינתיים, עד ששרה תגיע לגיל שבו היא תוכל להבין, לבחור ולהחליט — אני לא חושף אותה בשום צורה.
המעריצים יצטרכו להמתין בסבלנות.
אני מאמין ומקווה ששרה תצליח להתמודד עם הקשיים הכרוכים בחיים בלי אמא גם בלי להיות כוכבת אינסטגרם.
ובאותה נשימה, אני משוכנע שגם בלי “מותג”, היא תצליח ותשגשג בכל דבר שתעשה כשתגיע השעה.
בינתיים היא תמשיך לככב אצלנו בשכונה: לצבור מעריצים בגינה הציבורית, בטיפת חלב, בקניון — ובקרוב גם במעון.
מדונה יש אחת.
אבל אצלי בבית — יש שרה אחת.
וזו הופעה יומית שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים.
רוצים לדעת כשעולה פוסט חדש?
אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים להירשם לעדכונים במייל — וכך תקבלו אוטומטית הודעה בכל פעם שעולה פוסט חדש.
בלי ספאם, בלי פרסומות — רק הפוסטים.
לא הספיק לכם?
אם אתם רוצים לקרוא עוד על שרה ועל החיים שלנו יחד — הנה עוד שני פוסטים שאולי תאהבו:
להיות שרה מלקוביץ
הדיקטטורית והשפוט
הסיפור הזה ממשיך גם על הבמה
אם הטקסט הזה נגע בכם — אני גם מרצה על הורות, אחריות וזהות בגיל מבוגר.
“וואו, זה אחד הפוסטים הכנים והמרתקים שקראתי בזמן האחרון. החיבור שלך עם שרה בהיר, מצחיק ונוגע ללב — זה לא סתם עוד סיפור על הורות, אלא תצפית יוצאת דופן על איך אנחנו רואים את עצמנו דרך עיני הילדה שלנו. התיאור של 'אבא של סלבית' באמת הצחיק אותי, אבל גם הכניס אותי ישר ללב של המסר — איך אנחנו מתמודדים עם תשומת לב ועם הפחד לחשוף את הילד שלנו לעולם. ההחלטה שלך לא להפוך את שרה לכוכבת רשת מרגישה אמיצה וחכמה, ומראה מודעות אמיתית לפרטיות ולרגישויות של ילד קטן. כתיבה ברורה, מלאת הומור ובעיקר — כנה.”
“נתקלתי בפוסט במקרה, ונשארתי לקרוא עד הסוף. כבר מהשורה ‘אבא של מדונה’ ברור שלא מדובר בפרובוקציה, אלא בהתבוננות חכמה על הורות בעידן שבו כל ילד יכול להפוך ל’מותג’. הרגע שבו אתה כותב על התחושה ש*‘כולם רוצים חתיכה ממנה’* תפס אותי חזק — זה מצחיק, אבל גם קצת מפחיד. במיוחד אהבתי את הכנות שבמשפטים כמו ‘היא לא יודעת שהיא מדונה’ ו-‘התפקיד שלי הוא לשמור עליה’. זה פוסט שמצליח להיות קליל וחד, ובאותה נשימה גם מאוד אחראי ומרגש. גרם לי לחשוב מחדש על החשיפה של הילדים שלנו, ועל המקום שלנו כהורים בתוך כל הרעש הזה.”
“הפוסט הזה עבד עליי לאט. בהתחלה חשבתי שזה עוד טקסט על הורות ואינסטגרם, אבל אז הבנתי שהוא בעצם שואל שאלה הרבה יותר רחבה: מה קורה לזהות שלנו כשמישהו אחר — אפילו תינוק — מושך את כל האור. המשפט ‘אני רק האבא שלה’ נשמע פשוט, אבל יש בו ויתור לא קטן. זה לא טקסט שמנסה לשכנע או לחנך, אלא כזה שמניח דילמה ונותן לקורא להסתבך איתה לבד. יש בו משהו כמעט אנטי-רשתות חברתיות, אבל בלי דרמה ובלי הטפות. יצאתי ממנו עם שקט מוזר, ועם מחשבה שלא עזבה אותי גם אחרי שסגרתי את הדף.”