בין בירוקרטיה, משברים רפואיים, ספקות ושבירה נפשית — סיפורו של גבר שהמשיך ללכת במדבר הפרטי שלו עד הרגע שבו החזיק סוף־סוף את בתו בזרועותיו—
אחד המסעות המפרכים בהיסטוריה של המין האנושי היה נדידת בני ישראל במדבר סיני. לאחר שאלוהים שחרר אותם מעול העבדות, גילו אותם עבדים נמלטים שהארץ המובטחת עדיין אינה בהישג יד, ושארבעים שנה של חיים בשיממון מפרידים בינם לבין הנחלה שעליה חלמו אבותיהם במשך ארבע מאות שנה. מאז הפכה אותה טרגדיה לטראומה לאומית שמלווה את העם היהודי דורות על גבי דורות ובסיס להשוואה לקשיים שבפניהם נאלצו לעמוד בהמשך: אם הצלחנו לשרוד במדבר ארבעים שנה — אין שום סיבה שלא נשרוד גם את זה.
המסע במדבר הפרטי שלי ארך ארבע שנים. וגם אני, כמו רבים מאותם בני ישראל שיצאו ממצרים, הטלתי ספק ביכולתי לצלוח אותו עד תומו. בדיעבד זה כמעט מצחיק, אבל הכול התחיל כניסוי — רעיון קטן, כמעט אסור, לבחון את עצמי ולראות עד כמה רחוק אני באמת מסוגל לקחת את זה. שמרתי אותו בסוד והתחלתי לפתח אותו בראשי. ככל שחלפו הימים, התרגלתי בהדרגה למחשבה שאני מסוגל להיות אבא — ובהמשך, אולי אפילו ראוי לכך.
בלי תכנון מוקדם מצאתי את עצמי מדמיין סיטואציות שעד לא מזמן נראו לי מופרכות לגמרי: מטייל ברחוב עם עגלת תינוק, שר לו עד שהוא נרדם, מאכיל ומחתל אותו. באופן מוזר זה הרגיש טבעי לחלוטין, במיוחד עבור גבר שבמשך חמישה עשורים לא האמין שיוכל להכניס אדם נוסף אל תוך המבצר הרגשי שבנה סביב עצמו. בכל מפגש משפחתי כבר דמיינתי את הרגע שבו אני מבשר את הבשורה הגדולה מכולן. אט־אט התחלתי לראות את עצמי בתפקידי החדש ביקום — כאבא.
ההחלטה לצאת למסע פונדקאות
כשהבנתי שזה כבר לא רעיון אלא מסע, פניתי לחברה מתווכת שתפקידה למצוא לי פונדקאית ולנהל עבורי את כל הסידורים הבירוקרטיים מול הוועדה לנשיאת עוברים במשרד הבריאות. עוד לפני שנמצאה פונדקאית נדרשתי לעבור אינספור בדיקות כדי להוכיח שאני כשיר להליך.
במקביל התחלתי לברר בנוגע לתורמת ביציות. מאחר שעל פי חוק אישה אינה יכולה לתרום ביציות בישראל, פניתי לרופא פריון שעבד עם קליניקה באוקראינה. בחירת תורמת הביציות הייתה חוויה מוזרה במיוחד — מעבר על פרופילים שהרגישו כמו חזרה לאתרי ההיכרויות הרבים שבהם ביקרתי במהלך השנים, בידיעה שזו שאבחר תהיה למעשה האם הביולוגית של התינוק שלי. ימים ולילות עברתי בהתלבטויות, ולבסוף בחרתי בזו עם העיניים הטובות ביותר. לאחר מכן נשלח הזרע שלי לקייב, שם הופרו הביציות, העוברים הוקפאו ונשלחו ארצה.
בערך באותה תקופה סיפרתי לאמי. במהלך הליכה שגרתית, בלי הכנה מוקדמת, חשפתי בפניה את הפרויקט הגדול של חיי. לא ידעתי לאיזו תגובה לצפות, במיוחד כשבלבי קינן ספק מתמיד אם בגיל 49 אני באמת מסוגל לגדל תינוק לבד.
תגובתה — מלאה התרגשות — הותירה אותי המום:
“איזה צירוף מקרים. רציתי להציע לך את הרעיון הזה, רק לא ידעתי איך.”
מאותו רגע היא הפכה לעוגן שלי. בכל פעם שהקשיים נערמו והיא ראתה אותי מתקרב לשבירה, היא חזרה על אותו משפט:
“ברגע שתחזיק את התינוק בידיים — תבין שהכול היה שווה.”
מזמן למדתי שאמא תמיד צודקת.
כשהכול התחיל להתפרק
חלפה שנה. השלמתי את כל המטלות שלי, אבל מציאת פונדקאית הפכה לבעיה אמיתית. הבירורים מול החברה לא הועילו. אותה תשובה חזרה שוב ושוב: תיאזר בסבלנות. ימים, שבועות וחודשים עברו — ושום דבר לא קרה. הייתי מותש נפשית. ניסיתי להיות פרקטי ולשכנע את עצמי שאולי זה מישהו למעלה רומז שלא נועדתי להיות אבא. אמי, כרגיל, ראתה את זה אחרת.
“להפך,” היא ביטלה, “מישהו שם למעלה מנסה אותך. תהיה סבלני.”
כעבור כשנתיים נמצאה סוף־סוף פונדקאית. אמי ואני היינו כה נרגשים, שכבר התחלנו לדבר על למי התינוק ידמה, אם זה יהיה בן או בת. היינו תמימים לחשוב שכאן תם המסע הפרטי המפרך שלי במדבר.
במהרה הגיע הקושי הבא: החוזה שלי עם הפונדקאית, שהוכן על ידי החברה המלווה שתיווכה בינינו. לא הייתי שלם עם חלק מהסעיפים והחלטתי לשכור עו״ד, מה שעיכב את ההליך חודשים נוספים וגזל עוד אלפי שקלים מהתקציב ההולך ודועך שלי. יתרה מכך, הוועדה דרשה בדיקות חוזרות מאחר שחלקן, כך התברר, לא יצאו כמצופה. ושוב — עיכובים נוספים.
בשעה טובה הוועדה לנשיאת עוברים אישרה את החוזה. העתיד נראה ורוד לפתע, יכולתי כבר לראות את האור בקצה המנהרה. אלא שאז החליט הגורל לאתגר אותי עוד יותר.
במקרה לחלוטין נתקלתי בכתבה על פרשה בתחום רפואת הפריון, שעסקה בטענות חמורות שפורסמו בתקשורת. הפרטים היו מטלטלים.
בתוך זמן קצר התברר לי שההתפתחויות שפורסמו משפיעות גם על ההליך האישי שלי.
מצאתי את עצמי בלי רופא ובלי גישה לעוברים. נכנסתי להיסטריה. איפה העוברים שלי? האם יש דרך כלשהי לוודא שהם תקינים?
ואז, למרבה ההפתעה, קיבלתי שיחה מגורם רפואי שהיה מעורב בתהליך. הוא הציג את עמדתו וטען כי אינו קשור לטענות שפורסמו. הוא הבהיר שבשל הנסיבות אינו יכול להמשיך ללוות אותי או לבצע את ההחזרה, אך הדגיש שהעוברים שלי, לטענתו, תקינים לחלוטין, משום שהפרשה שפורסמה עסקה במדינה אחרת. לבסוף מסר לי פרטי קשר של עובדת ממשרדו, שאמורה הייתה לסייע לי לאתר את העוברים בארץ ולהשיג אליהם גישה.
למרות זאת, לא הצלחתי להירגע. חוסר האמון כבר היה עמוק מדי. אחרי כל מה שעברתי, לא הייתי מסוגל להסתמך על הבטחות בלבד. פניתי לרופאי פריון נוספים, בניסיון להבין אם קיימת דרך לוודא בוודאות שהעוברים אכן תקינים. איש מהם לא ידע לתת לי תשובה חד־משמעית. כל שיחה כזו הסתיימה בעוד סימן שאלה, בעוד הוצאה כספית, ובעוד עיכוב שהתווסף למסע שכבר נדמה אינסופי.
שבירה, המשך והגעה לארץ המובטחת
הזמן חלף, והעומס הנפשי הלך והכביד. שלוש שנים של ציפייה, בדיקות, בירוקרטיה ומאבק מתמשך במערכת גדולה וחסרת פנים השאירו אותי מותש ושבור. הגעתי לתחתית התהום. הרגשתי שאני נלחם בכוחות שגדולים ממני, ושאולי זה הרמז האחרון שעליי להפסיק.
בנקודה הזו, אחרי כל מה שעברתי, החלטתי להרים דגל לבן ולהיכנע.
ושוב, דווקא שם, בתחתית, הייתה זו אמי שהרימה אותי. בלי נאומים ובלי הבטחות גדולות, רק בנוכחות שקטה ובהזכרת הסיבה שבגללה יצאתי למסע הזה מלכתחילה. נשכתי שפתיים, נשמתי עמוק, והמשכתי.
הדברים החלו לזוז, לאט ובזהירות. מצאתי רופאת פריון שהסכימה לבצע את ההחזרה. נקבע מועד. חיכיתי, ספרתי ימים, והתפללתי.
כשהגיעה הבשורה שההחזרה הצליחה ושהפונדקאית בהיריון, משהו בי השתנה מיד. ידעתי שחיי כבר לא שלי; הם יוקדשו במלואם לתינוק שלי.
לא נכחתי בזמן ההחזרה עצמה, אבל את סריקת המערכות הראשונה כבר לא הייתי מוכן לפספס. שם ראיתי את שרה לראשונה על המסך, “עטופה ברחמים”. זה אולי לא הגיוני, ואולי אפילו לא רציונלי, אבל כבר אז הרגשתי את החיבור. ידעתי, בפשטות שלא נזקקה להסברים, שאנחנו אבא ובת.
דווקא אז הגיע המאבק האחרון. בהתאם לחוזה שאושר על ידי הוועדה לנשיאת עוברים, ביקשתי לוודא מעל לכל ספק שהעובר שנושא ברחמה של הפונדקאית הוא אכן שלי, ולבצע בדיקת רקמות על סמך בדיקת מי השפיר, שקבעה — לשמחתי — כי אין ממצא חריג בעובר. עמדתי על הכנסת הסעיף הזה לחוזה לאור הבלבולים הקשים שאירעו במדינה בשנים האחרונות. הבקשה הוגשה לבית המשפט והועברה לפרקליטות. הפרקליטות התנגדה. ההתכתבות נמשכה, הימים עברו, והמתח הלך והחריף.
אשר יגורתי בא לי. במהלך יום עבודה שגרתי קיבלתי את השיחה הקשה מעורכת הדין שלי, וברגע אחד הרגשתי שאני קורס על קו הסיום. כעסתי, קיללתי, שנאתי — לא את האדם שמולי, אלא את המצב כולו, את חוסר האונים, את התחושה שאחרי כל מה שעברתי אני עדיין צריך להילחם על ודאות בסיסית אחת: לדעת שבתי היא אכן בתי. השינה נעלמה, והמסע הארוך והמפרך הזה איים להתפרק דווקא ברגע האחרון.
ואז שרה נולדה.
וברגע אחד כל המתח התפוגג.
הקשיים במסע הפכו לזיכרון עמום.
בסופו של דבר המשימה הושלמה ואני אבא לתינוקת שדומה לי יותר מכפי שתאומים זהים דומים זה לזה.
המסע המפרך במדבר הפרטי שלי הושלם. הגעתי לארץ המובטחת כשאני פצוע, חבול, תשוש, על גחוני — אבל הגעתי.
בניגוד למשה רבנו — אני כן זכיתי להיכנס אליה.
שמות ופרטים מזהים הושמטו או שונו. כל אזכור של צדדים שלישיים מבוסס על חוויה אישית ותיאורים כלליים, ואינו מתיימר לקבוע ממצאים עובדתיים או משפטיים.
רוצים לדעת כשעולה פוסט חדש?
אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים להירשם לעדכונים במייל — וכך תקבלו אוטומטית הודעה בכל פעם שעולה פוסט חדש.
בלי ספאם, בלי פרסומות — רק הפוסטים.
לא הספיק לכם?
אם אתם רוצים לקרוא עוד על שרה ועל החיים שלנו יחד — הנה עוד שני פוסטים שאולי תאהבו:
הסיפור הזה ממשיך גם על הבמה
אם הטקסט הזה נגע בכם — אני גם מרצה על הורות, אחריות וזהות בגיל מבוגר.
קראתי את הפוסט הזה בנשימה אחת. זה לא רק סיפור על פונדקאות או על הדרך להפוך לאבא — זה סיפור על אדם שהלך עד הקצה של עצמו, כמעט נשבר, ובכל זאת המשיך.
הדימוי של “המדבר הפרטי” מול “הארץ המובטחת” עובד כאן מצוין, כי הוא נותן לכל המסע תחושה כמעט מיתולוגית, אבל בלי לאבד את האנושיות הקטנה: הפחדים, הבדיקות, ההמתנה, הכסף שנגמר, חוסר האונים מול מערכות גדולות, והצורך הפשוט כל כך לדעת שבסוף מחכה שם ילדה.
מה שהכי נגע בי הוא המקום של האם בסיפור. המשפט “ברגע שתחזיק את התינוק בידיים — תבין שהכול היה שווה” מלווה את הטקסט כמו עוגן רגשי, ובסוף באמת מקבל את המשמעות שלו.
זה פוסט חשוף, כואב ומאוד כן. לא תמיד קל לקרוא אותו, אבל קשה מאוד להפסיק. והסיום — “בניגוד למשה רבנו — אני כן זכיתי להיכנס אליה” — פשוט חזק.
יש משפטים בפוסט הזה שפשוט נעצרים איתך. “הארץ המובטחת שלי” נשמע בהתחלה כמו יעד ברור, כמעט פשוט, אבל ככל שמתקדמים, מבינים עד כמה הדרך אליו רצופה חוסר ודאות, פחד, ועייפות רגשית.
תפס אותי במיוחד המקום שבו התקווה נשענת על משפט אחד—“ברגע שתחזיק את התינוק בידיים — תבין שהכול היה שווה”. יש משהו כמעט שביר בהבטחה הזו, כאילו כל המסע כולו תלוי בהתגשמות של רגע אחד.
וגם הדימוי של “המדבר” לא מרגיש כאן רק כמטאפורה גדולה, אלא כחוויה יומיומית—של המתנה, של בדיקות, של ימים שלא זזים. זה לא סיפור שמדלג על הקושי; הוא נשאר בו.
מה שמעניין הוא שהטקסט לא מנסה לייפות את הדרך, אבל גם לא הופך אותה לטרגדיה. הוא פשוט מניח אותה כמו שהיא—עם כל הסדקים. ואולי בגלל זה, כשהמשפט “בניגוד למשה רבנו — אני כן זכיתי להיכנס אליה” מגיע, הוא לא מרגיש דרמטי מדי, אלא דווקא שקט, כמעט מופנם.
זה לא פוסט שמנסה להרשים. הוא פשוט כן. וזה מה שעושה אותו כל כך חזק.
וואו… לא ציפיתי שזה ייקח אותי ככה. התחלתי לקרוא סתם, ובאמת שלא הצלחתי לעצור באמצע.
הקטע עם “הארץ המובטחת שלי” נשמע בהתחלה קצת גדול כזה, אבל תוך כדי קריאה מבינים שזה הכי אישי שיש. זה לא סיפור “יפה” או מושלם — יש שם המון קושי, המון חוסר ודאות, וזה בדיוק מה שהופך את זה לאמיתי.
המשפט “ברגע שתחזיק את התינוק בידיים — תבין שהכול היה שווה” פשוט נשאר לי בראש. כל הדרך שאתה מתאר פתאום מתנקזת לרגע אחד, וזה חזק.
וגם הסוף, עם “בניגוד למשה רבנו — אני כן זכיתי להיכנס אליה” — זה משפט שלא יוצא מהראש. גם קצת מצמרר, גם נותן סגירה כזאת לכל מה שעברת.
זה לא פוסט קל, אבל הוא כן. מרגיש אמיתי לגמרי, בלי פילטרים. בהחלט אחד הדברים היותר חזקים שקראתי לאחרונה.