תגית: פונדקאות

בגיל 52, אחרי ארבע שנים של הליך פונדקאות מתיש ומורכב, זכיתי סוף־סוף לחוות את האהבה שעליה חלמתי במשך כל חיי. מאז ששרה בתי נולדה, נרקם בינינו קשר עמוק וייחודי שהפך למרכז עולמי.

אולם ככל שהקשר בינינו התחזק, התחלתי להבין שגם אהבה גדולה במיוחד יכולה להציב אתגרים בלתי צפויים. ההעדפה המוחלטת של שרה לחברתו של אביה גורמת לעיתים לכאב אצל אנשים אחרים שאוהבים אותה מאוד, ובראשם סבתה המסורה, ואף מעוררת בי חששות לגבי העצמאות שתצטרך לפתח בעתיד.

זהו פוסט אישי על אהבה ללא תנאי, על אבהות יחידנית, ועל ההבנה שלפעמים הדרך הטובה ביותר להוכיח אהבה לילד היא דווקא לעזור לו ללמוד לשחרר.

במשך שנים האשמתי את אלוהים בכל הכישלונות, הבדידות והאכזבות שחוויתי. התפללתי, התחננתי וחיפשתי תשובות, אך הרגשתי שתפילותיי נופלות על אוזניים ערלות. רק כשהתחלתי את מסע הפונדקאות והפכתי לאבא עוד לפני ששרה נולדה, השתנו גם התפילות שלי. בפעם הראשונה בחיי לא ביקשתי דבר עבור עצמי, אלא עבור בתי העתידית. כששרה הגיעה לעולם בריאה ושלמה, הרגשתי שהתפילה החשובה ביותר שלי נענתה. מאז, תפילת הערב הפכה לחלק בלתי נפרד מחיי, ובמקום הכעס והבדידות מצאתי אהבה, משמעות ותחושת שייכות שלא הכרתי מעולם. אני כבר לא הילד החורג של אלוהים.

טור אישי על בדידות, על החיפוש אחרי זוגיות שלא הגיעה, ועל הדרך שהובילה אותי בסופו של דבר לאבהות יחידנית דרך פונדקאות. סיפור על כמיהה לקשר אנושי ועל הבחירה להפוך לאבא גם בלי זוגיות.

זה היה אמור להיות הפוסט הראשון. פוסט תודה לפונדקאית שלי — האישה שהחליטה לעשות חסד נדיר עם אב חד־הורי ולהעניק לי את שרה. על פונדקאות, הכרת תודה, ועל נשים שמגיע להן הרבה יותר מיום אחד בשנה.