מהרגע שבו שרה נולדה, אביה מנסה לדמיין איך נראה העולם עבור יצור קטן שנשלף מהרחם הישר למציאות מלאה מחטים, בדיקות וחוקים של בני אדם—
מבלי לערוך סקר ממצה או אפילו לשאול בקרב מכרים, אני מוכן להמר שאין הורה שלא ניסה לפחות פעם אחת לראות את העולם דרך עיניו של הילד שלו.
לכאורה זו ההרגשה הכי טבעית בעולם: לרצות לדעת בדיוק מה עובר על היקר לך מכל בכל רגע נתון, כדי שתוכל להיות שם עבורו מתי שרק יהיה צורך בכך.
הרגע הראשון שבו ניסיתי להיות “שרה”
אני חוויתי זאת לראשונה כבר מהשנייה הראשונה ששרה יצאה לאוויר העולם — ולמען הכנות, מימי לא נחרדתי כל כך.
לא ארחיב כאן על החיבור המיידי (ומן הסתם המובן מאליו) שחוויתי עם שרה. אבל כן אציין שכבר ממבט ראשון ראיתי בה את עצמי — מעין גרסה נשית ומיניאטורית שלי, שכן לא ניתן היה להתכחש לדמיון.
אני יודע, זה קצת לא נורמלי.
אבל זה היה כאילו שבעצמי נולדתי מחדש, הפעם בתור בת.
תחילה זה היה קסום ומהפנט, כאילו נלקח מהאגדות.
ואז הגיע ההמשך: זוועתי, סיוטי — עבורי לא פחות מאשר עבור שרה.
ברוכים הבאים לכדור הארץ
כי פתאום, בלי שום הכנה מוקדמת, היצור הקטן וחסר האונים הזה יוצא מהמקום הבטוח והמוגן ביותר עלי-אדמות… אל עולם חדש, מנוכר ואכזרי, שלא סופר אותך ומנחית עליך מהלומות בזו אחר זו.
איך יכול להיות שהפספוסה הזו, שרק זה עתה נשמה את נשימתה הראשונה, וכבר דוקרים אותה במחטים ומכאיבים לה?
כיצד ייתכן שעוד לפני שהתרגלה לחברת בני אדם, הם כבר מרשים לעצמם לגעת בה בכל גופה, להפוך אותה מצד לצד, ולהיכנס לה למרחב הפרטי כאילו מדובר בתיק יד פתוח בתחנת רכבת?
ואז הגיעה סצנה אחת, קטנה לכאורה, ששברה אותי לגמרי.
טקס החניכה בפגייה
האחות בפגייה שלפה את שרה מתוך המעטפת הנוחה דמויית הרחם שבה הייתה לבושה, וכשהיא אוחזת בה ביד אחת, הכניסה אותה מתחת לברז הכיור.
היא פתחה זרם מים חזק וכה חם עד שתכף ומיד כל החדר התמלא באדים.
וכשהיא מכניסה את בתי ובשרי מתחת לזרם — מבלי לשעות לצרחות של שרה — היא אומרת לי כבדרך אגב:
“זה בסדר, הם רגילים לטמפרטורה כזאת”.
הייתי משותק מפחד.
זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את בתי בת השעה צורחת מלוא גרונה, ומישהי שאמורה לדעת מה היא עושה אומרת לי שזה “בסדר”.
הלב נשבר לי לרסיסים.
רק אחרי שהאחות סיימה את מה שבעיניי היה “טקס החניכה לתושבי כדור הארץ”, היא ניגבה אותה, עטפה אותה כבתחילה והגישה לי אותה כאילו מסרה לי שקית מהסופר.
למרות שבשלב הזה שרה כבר הייתה רגועה — אני עדיין הייתי נסער ורועד, כמו ילד בן שמונה ששכחו אותו בלונה פארק.
החומה שהתרסקה
אני יודע שזה לא נורמלי, אבל אחרי חמישים ושתיים שנה של ניתוק מהעולם ובידוד כמעט טוטאלי מחברת בני האדם, עם לידתה של שרה התחלתי בבת אחת להרגיש מה אדם אחר חושב ומרגיש.
חוויתי על בשרי ובעצמותיי את הסבל שעבר עליה.
הרגשתי בלבי המזדקן את החרדה של להגיע לעולם חדש, בלי שאף אחד מכין אותך אליו.
לכאורה, לאור אורח החיים שניהלתי עד כה, החוויה הזו אמורה הייתה להיות קלה יחסית עבורי.
כל חיי הייתי אדם חרדתי, לא אגזים אם אומר: פרנואיד גמור, מודע באופן מטריד ותמידי לאופן שבו אני נתפס על ידי העולם.
הדבר הזה גרם לי עם השנים לניתוק רגשי. חומה. מין גרסה פרטית שלי ל”The Wall”, שעליה שר רוג’ר ווטרס (יימח שמו) — מגינה עליי כמבצר בלתי חדיר.
אבל הלידה של שרה לימדה אותי בבת אחת, ללא פילטרים, מהי אנושיות אמיתית, ועד כמה סבל שעובר מישהו אחר יכול לגרום לי לעוצמה כזו של כאב וחוסר אונים.
האם הייתי מרגיש כך אם הייתי רואה תינוק אחר באותה סיטואציה? האמת? ספק רב.
מקסימום הייתי מצקצק בלשוני רק כדי לצאת ידי חובה, לחשוף אכפתיות מדומה, ולהמשיך הלאה כאילו לא קרה כלום.
וזה בדיוק העניין.
תינוקות העולם התאחדו
אחד הדברים הקשים ביותר בלראות את העולם דרך העיניים של שרה הוא התזונה המתסכלת שלה.
אין מצב ששרה נהנית לאכול סימילאק 8 פעמים ביום. איך היא עושה את זה, למען השם?
איך בשנת 2025, עם כל החדשנות, הטכנולוגיה והבינה המלאכותית, עדיין לא המציאו תחליף חלב טעים יותר, במגוון טעמים. מה יותר בסיסי ואנושי מזה?
זה שתינוקות אינם יכולים להתלונן אין זה אומר שצריך כך להפקיר אותם לשגרה תזונתית מחרידה ומשעממת.
באחד הפוסטים הקודמים כתבתי ששרה היא בוסית מלידה, מנהיג אמיתית ועקשנית חסרת פשרות. איך אומרים בשכונה; כשהיא מחליטה משהו אז בית-דין לא יעזור.
ככל שאני חושב על כך, אם כל התינוקות בעולם היו יכולים להתאחד כדי להתנגד להפקרות התזונתית הזו, אין ספק שזו היתה שמנהיגה אותם, קוראת להם לשבות רעב ושיתפוצצו ההורים.
כמו שאני מכיר את זה, יום זה בוא יבוא והעולם כבר לא יהיה אותו הדבר.
להיות שרה מלקוביץ (ולמה זה עדיין כל כך קשה)
עם לידתה של שרה, נולדתי גם אני מחדש.
כעת אני חי את חיי דרך עיניה של בתי — הגרסה המיניאטורית (והטובה בהרבה מהמקור) שלי. כל שנייה, כל רגע, כל נשימה מוקדשים לה.
אעשה במיטב מאמצי לחוות את העולם דרכה כדי להיות שם עבורה עוד לפני שהיא בכלל תבקש — או אפילו תרגיש — שהיא זקוקה לעזרה.
אני יודע, זה קיצוני מדי.
אולי זה יעבור לי בהמשך. ואולי גם לא.
בינתיים אני ממשיך ליהנות מזה כמה שאפשר, עד אשר ארגיש שאני מגונן בצורה מעיקה.
בינתיים, אני ממשיך לראות את העולם דרך העיניים של שרה — והוא מעולם לא נראה כה יפה ומלא תקווה.
אין ספק שהנחיתה הראשונה של תינוק בעולמנו היא קשה ביותר.
ואני עדיין שואל את עצמי האם אין דרך נעימה ורכה יותר לקבל את תושבי כדור הארץ הטריים שזה עתה יצאו מהטבון האנושי.
נכון, לא בדיוק ניתן להעביר להם קורס הכנה מקדים. אבל למען השם — קצת חמלה. קצת אנושיות.
לפני 45 שנה בערך, בימים הקסומים שבהם היה בטלוויזיה רק ערוץ אחד, שודרה תוכנית על חידושים מדעיים בשם “תצפית”.
אחד הפרקים הוקדש לניסוי רפואי רוסי של לידה בתוך מים — שאמורה לרכך מעט את הטראומה שהתינוק חווה בעצם היציאה מהמקום החמים והמוגן שבו שהה בכיף במשך תשעה חודשים.
תגידו מה שתרצו על הסובייטים (כן, זה היה עוד בתקופת המלחמה הקרה) — הם לפחות ניסו.
הכותרת של הפוסט לקוחה כמובן מהסרט המדהים שכתב צ’ארלי קאופמן, “להיות ג’ון מלקוביץ’” (מומלץ בחום למי שעדיין לא ראה, כמו כל שאר הסרטים שלו).
צפיתי בסרט הזה פעמים רבות ומעולם לא דמיינתי שאחווה אותו הלכה למעשה בעצמי.
לחוות את העולם באמצעות מישהו אחר זו אכן אחת החוויות המדהימות ביותר שיכולות לקרות לאדם.
ואין ספק ששרה בת החודשיים וחצי שדרגה את חיי פי עשרת מונים.
ולסיכום, רק כדי שלא יישאר רושם שאני שונא את האנושות כולה ואת מערכת הבריאות בפרט: כל ההתייחסות שלי לצוות בית החולים נכתבה בהומור מוגזם ולצרכי הטקסט.
אני מודה מקרב לב לצוות המופלא של מחלקת היולדות בבית חולים רמב"ם.
אגב, איני יודע איך זה במחלקות יולדות בבתי חולים אחרים, אבל הארוחות ברמב"ם הן ליגה אחרת.
סחטיין על השיחוק.
ועכשיו אתם
כתבו לי — איך אתם רואים את העולם דרך העיניים של ילדיכם, ומה למען השם עושים במקרה שיש יותר מילד אחד בבית? במקרה שיש יותר מילד אחד בבית?יך אתם רואים את העולם דרך העיניים של ילדיכם, ומה למען השם עושים במקרה שיש יותר מילד אחד בבית?
רוצים לדעת כשעולה פוסט חדש?
אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים להירשם לעדכונים במייל — וכך תקבלו אוטומטית הודעה בכל פעם שעולה פוסט חדש.
בלי ספאם, בלי פרסומות — רק הפוסטים.
לא הספיק לכם?
אם אתם רוצים לקרוא עוד על שרה ועל החיים שלנו יחד — הנה עוד שני פוסטים שאולי תאהבו:
הסיפור הזה ממשיך גם על הבמה
אם הטקסט הזה נגע בכם — אני גם מרצה על הורות, אחריות וזהות בגיל מבוגר.
קראתי את הפוסט בתחושה קצת מוזרה. מצד אחד הוא מאוד אישי וכנה, וממש מרגישים שאתה כותב בלי פילטרים. יש שם רגעים שנוגעים בבטן, במיוחד סביב הלידה והמפגש הראשון עם שרה. מצד שני, היו חלקים שהרגישו לי קצת כבדים ומפוזרים, כאילו אתה עדיין בתוך החוויה ולא תמיד עוצר להסביר לקורא מה אתה רוצה שניקח מזה.
זה לא פוסט “קל”, אבל כן כזה שנשאר בראש גם אחרי שסיימתי לקרוא. בעיניי הוא פחות טקסט על הורות ויותר טקסט על שינוי זהות, על להסתכל על העולם מחדש דרך מישהו אחר. לא בטוח שכל אחד יתחבר, אבל מי שכן – כנראה ירגיש שקרא משהו אמיתי.
האמת? זה פוסט שדרש ממני מאמץ. הכתיבה יפה ומדויקת, אבל לפעמים מרגישה לי מודעת לעצמה מדי. יש הרבה רגש, הרבה עומק, אבל מעט מאוד אוויר. הרגשתי שאתה כל הזמן רוצה שאני ארגיש משהו, וזה קצת הרחיק אותי.
כן, ברור שיש כאן חוויה משמעותית, אבל לא תמיד היה לי ברור למה כקורא אני צריך להיות שם איתך בכל רגע. חסרה לי נקודת מבט חיצונית, איזו עצירה שאומרת: רגע, מה הסיפור כאן מעבר אליך. זה טקסט חזק, אבל בעיניי היה יכול להיות חזק יותר אם היה קצת פחות מתאמץ להיות כזה.
קראתי את הפוסט הזה פעמיים, ובשתי הפעמים נתקעתי על המשפט:
“אבל זה היה כאילו שבעצמי נולדתי מחדש, הפעם בתור בת.”
מצד אחד זה משפט חזק, אפילו מבריק. מצד שני, ממנו והלאה הרגשתי שאתה קצת נעלם לתוך עצמך, לתוך החוויה שלך, ופחות משאיר מקום לקורא לנשום.
הקטע על הפגייה היה מבחינתי השיא — וגם השבר. התיאור של
“היא פתחה זרם מים חזק וכה חם עד שתכף ומיד כל החדר התמלא באדים”
ו־“טקס החניכה לתושבי כדור הארץ” כתוב כל כך חזק, שכמעט הרגשתי לא בנוח לקרוא. זה עובד ספרותית, אבל גם מרגיש קצת מניפולטיבי רגשית, כאילו אין לקורא ברירה אלא להזדעזע יחד איתך.
אהבתי במיוחד את הכנות הלא-מחמיאה לעצמך, למשל כשאתה כותב:
“מקסימום הייתי מצקצק בלשוני רק כדי לצאת ידי חובה”
זה רגע נדיר של יושר, שמרים את כל הטקסט מדרגת “פוסט הורות” למשהו עמוק יותר על אנושיות ואגואיזם.
מצד שני, חלקים כמו הקטע על הסימילאק והקריאה ל־“שביתת רעב של תינוקות” הרגישו לי קצת מנותקים מהעוצמה של שאר הטקסט — כמעט כמו בדיחה פנימית שנכנסה באמצע מונולוג כואב.
ובכל זאת, השורה
“אני ממשיך לראות את העולם דרך העיניים של שרה — והוא מעולם לא נראה כה יפה ומלא תקווה”
נשארה איתי הרבה אחרי שסיימתי לקרוא. זה לא פוסט נעים או מנחם, אבל הוא כן מרגיש אמיתי, ולפעמים זה הרבה יותר חשוב.