גבר בן 52 שמגדיר את חייו כרצף של כישלונות מגלה לראשונה ניצחון אמיתי — לא בקריירה או בכסף, אלא בלידתה של בתו—
אני לוזר. לא נעים להודות בכך, אבל כפי שכבר טענתי בפוסטים קודמים, בבלוג הזה אין פילטרים ואין מעצורים. הכול שקוף.
חיי הם רצף מתמשך של כישלונות מכל המינים והסוגים. פרויקטים רבים נטלתי על עצמי, ניסיונות להקים מאפס אימפריות כלכליות של איש אחד — רק אני מול המחשב. כולן הסתיימו במפח נפש.
בכולם השקעתי את מלוא מרצי ואוני, ואף אחד מהם לא הצלחתי להביא עד לניצחון מוחלט (מחריג משימות במסגרת תפקידי השונים, שבהן לרוב דווקא הצטיינתי).
במרוצת השנים הפכתי לדון קישוט מודרני, נלחם במנטליות של עבדים שדואגת בקנאות להותיר אותי במעמדי, מבלי שכנראה יהיה לי כוח מנטלי אמיתי לעמוד בפניה.
הלוזריות טבועה בי עמוק, מרעילה את דמי ומאיימת לסדוק את עורקיי — מרכיב עיקרי בדי־אן־איי שלי.
זו דרך איומה להעביר את החיים.
חמישים ושתיים שנות החמצה
52 שנים רוויות בתחושה של החמצה מתמדת, של פוטנציאל שלא מומש.
וכך חלפו שנותיי על פניי, כשאני גוזר על עצמי להגיע להישג כלשהו, בתקווה שהצלחה — ולו מינורית — תעניק לחיי משמעות כלשהי.
מדי פעם, כשאני מתפכח מהאשליות, אני מנסה לנתח:
איך זה יכול להיות שאותו ילד שהיה הבטחה גדולה, לטעמו ובעיני כל סביבתו, הפך לזקן מריר ושבע כישלונות?
מזל, התירוץ הקבוע
התשובה המתבקשת תמיד הייתה: מזל.
אותו גורם שמבדיל בין לוזרים לווינרים, בין גזע האדונים לגזע המשרתים. נדמה היה לי שהוא תמיד מתחמק ממני, כאילו משהו בתוכי מרתיע אותו.
מזל הוא התירוץ שלי לעובדה המכאיבה שאנשים טיפשים ממני ופחות חרוצים הצליחו.
יש כאלה שנולדים עם מזל, ויש כאלה שמתקשים לייצר אותו בעצמם.
קודם מתבססים, אחר כך חיים
ההיגיון שתמיד הנחה אותי היה שקודם מתבססים כלכלית ורק אחר כך מקימים משפחה.
לפיכך, לא חשבתי על הבאת ילד לעולם עד ששאיפותיי הפיננסיות תתגשמנה.
אבל רצף הכישלונות האינסופי וגילי המתקדם בסופו של דבר הכריעו וגרמו לי להתפכח.
אבהות מאוחרת ופחד כלכלי
כשהחלטתי, בשעה טובה, שהגיע העת להיות אבא והתחלתי בהליך הפונדקאות, דאגה שלא הכרתי קודם החלה לגשש בלבי ואחר כך לתקוף באגרסיביות.
ספקות כבדים ניקרו בי והעיבו על ההתרגשות ההולכת וגדלה ככל שהיום הגדול הלך וקרב:
איך גבר כושל בן 52 יוכל לדאוג לעתידה של תינוקת בעולם כה חומרני, עם משכורת בינונית של שכיר לא מקצועי?
כשזה היה רק אני
כשמדובר בעצמי, מעולם לא הייתה בעיה אמיתית.
אמנם אני טיפוס חרדתי מטבעי והעתיד הכלכלי תמיד הטריד את מנוחתי, אבל ידעתי להסתפק במשכורת הצנועה שלי.
אורח חיי הבדלני והפשוט היה תמיד עבודה־בית, עבודה־בית. בלי בילויים, בלי מותגים, בלי רכב, בלי בזבוזים — מלבד אוכל נחוץ.
בעשור האחרון אני מקפיד על תזונה בריאה וצמחונית, כך שעיקר ההוצאה היא על פירות, ירקות וקטניות.
אני יודע לחיות בצמצום.
זה גם סייע לי לחסל את המשכנתא בתום שש שנים, ולא עשרים כפי שנקבע בהסכם.
אבל עד כה — זה היה רק אני.
עכשיו יש פה מישהי שתלויה בי
טרום הלידה ידעתי שתינוקת תשנה את האיזון.
הכישלונות המסחריים שצברתי במהלך חיי נראו לפתע הרי גורל — מוחשיים וגשמיים יותר.
חשתי פטיש רב־משקל מכה בראשי, מטיח בי:
תתעורר, אינפנטיל. זמן המשחקים נגמר. ברוך בואך למציאות.
יש לי פה נוסף להאכיל.
תינוקת חסרת ישע שתלויה בי באופן מוחלט ובאופן הטבעי ביותר מצפה ממני שאדאג לכל מחסורה.
וכאן שוב מרים הספק המכוער את ראשו:
האם אני אכן מסוגל לעשות זאת?
ניסיון אחרון
ההיסטוריה האישית שלי מוכיחה שמה שהיה עד כה אסור שיימשך.
למעלה מחמישה עשורים חייתי באשליה שאם אשקיע את מיטב מרצי וכישרוני במשהו — אצליח בו.
אם זה היה נכון, לא הייתי כותב כאן פוסט על חטא הלוזריות.
וכך, כדי להיות מוכן כלכלית לקראת המהפך המתקרב לחיי, בניסיון נואש אחרון ניסיתי להקים מספר ערוצים ביוטיוב.
הפנטזיה הייתה פשוטה: שגוגל תשלם לי בעין יפה על כמות כניסות אדירה שלבטח תשטוף אותם.
כמו תמיד, גם הפעם הייתי משוכנע שאצליח.
וכמו כל המיזמים שלי — גם זה לא דרש השקעה כספית, רק התמדה ותשוקה רבה, שני דברים בהם התברכתי מאז ומעולם.
ואף על פי כן, כפי שניחשתם, גם הפרויקט הזה הסתיים בקול ענות חלושה.
אמא תמיד צודקת
בראשית הליך הפונדקאות עדכנתי את אמי בנוגע למסלול החיים החדש שלי והבעתי בפניה את חששותיי הכלכליים.
אמי, שקפצה עד הגג משמחה כששמעה על המהלך, מיהרה להרגיע את בנה הלחוץ:
“ברגע שיוולד לך התינוק — ייפתח לך המזל. חכה ותראה”.
עניתי לה שהפחד הגדול ביותר שלי הוא המצב ההפוך:
שהלוזריות שלי תדבק בתינוק, ושמזלי הרע יהיה מנת חלקו גם של דור העתיד שלי.
ובכל זאת, נצרתי את דבריה בלבי.
ההיסטוריה מוכיחה שהיא לרוב צודקת. ניתן לה את הקרדיט.
כבר זכיתי
כעת אני בבית, בחופשת לידה, מעביר את ימי ולילותיי עם שרה.
אנחנו לומדים להכיר זה את זו ומתחילים לעצב את החיים המשותפים שלנו כמשפחה.
נוצר בינינו חיבור מדהים, וכל יום שעובר אהבתי אליה הולכת ומתעצמת — אבל כך גם תחושת המחויבות הכלכלית שלי כלפיה.
בכל פעם שאני מביט בעיניה החייכניות, מלאות התשוקה לחיים, אני יודע שאין דבר שלא אעשה למען רווחתה ולהבטחת עתידה.
זו תמצית חיי. מהות הקיום שלי.
לפני ימים ספורים שוב שוחחתי עם אמי על הפנטזיה האלמותית של לזכות בלוטו.
היא נאנחה בייאוש, נענעה ראשה מצד לצד, והביטה בי במבט של אמא שמתוסכלת מעיוורונו של בנה.
היא לא הייתה צריכה לומר דבר.
עיניה אמרו הכול: תתעורר, טמבל. כבר זכית.
הניצחון הראשון
אומרים שזקנה היא חכמה.
אם כך, אמי בת ה־76 היא בעיניי האדם החכם ביותר.
אכן, שרה עצמה היא המזל.
הניצחון הראשון שלי אחרי שורה אינסופית של תבוסות ואכזבות.
תינוקת של נחמה.
מחשבה מוזרה עלתה בראשי לאחרונה:
כעת, לאחר שהשלמתי עם העובדה שאני לוזר ולמדתי איכשהו לחיות עם תחושת הכישלון הנצחית —
האם זה הוגן מצדי לצפות מתינוקת בת שלושה חודשים שתמלא את התהומות שנפערו בי במהלך השנים?
התשובה היא חד־משמעית כן.
עובדה שהיא הצליחה לעשות זאת, ללא כל מאמץ מצדה.
חיוך ממזרי אחד שלה מעלים סדקים ומאחה שברים שנפערו בי במשך חיים שלמים.
כאמור, אין ספק שאמי צדקה.
בלוטו הגדול ביותר שיש לחיים להציע — כבר זכיתי.
ואולי אני חזיר, אבל לא הייתי מתנגד לזכות גם בלוטו האחר, הנזיל יותר.
רק שאם בעבר הפנטזיה הייתה בית מפואר ולמבורגיני בחניה —
היום אני חולם רק על דבר אחד: להבטיח את עתידה של שרה.
רוצים לדעת כשעולה פוסט חדש?
אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים להירשם לעדכונים במייל — וכך תקבלו אוטומטית הודעה בכל פעם שעולה פוסט חדש.
בלי ספאם, בלי פרסומות — רק הפוסטים.
לא הספיק לכם?
אם אתם רוצים לקרוא עוד על שרה ועל החיים שלנו יחד — הנה עוד שני פוסטים שאולי תאהבו:
הסיפור הזה ממשיך גם על הבמה
אם הטקסט הזה נגע בכם — אני גם מרצה על הורות, אחריות וזהות בגיל מבוגר.
קראתי עכשיו את הפוסט “ניצחון ראשון” וממש חייכתי תוך כדי.
אתה מצליח לתאר רגע קטן מחיי היומיום בצורה כל כך חיה, עד שמרגישים כאילו אנחנו שם איתך.
לפעמים באמת הדברים הקטנים הם הניצחונות הגדולים ביותר.
מחכה לקרוא עוד על המסע שלך ושל שרה.
פוסט מקסים.
אהבתי במיוחד את הדרך שבה אתה מתאר את הרגע הזה כ“ניצחון ראשון”.
זה מזכיר כמה רגעים קטנים בהורות יכולים להרגיש כמו הישגים עצומים.
תודה על כתיבה כל כך כנה ואנושית.
איזה פוסט יפה.
יש משהו מאוד כן ופשוט בכתיבה שלך.
הצלחת לגרום לי לעצור ולחשוב על כל אותם רגעים קטנים שהם בעצם הרגעים הכי חשובים.
קראתי את הפוסט “ניצחון ראשון” והוא בעיניי אחד הפוסטים היותר יפים בבלוג עד עכשיו.
אהבתי במיוחד את הרעיון שהורות מורכבת מהרבה רגעים קטנים שנראים מבחוץ כמעט חסרי משמעות, אבל בשביל ההורה הם ממש “ניצחון”.
המשפט “זה אולי נראה כמו דבר קטן, אבל בשבילי זה היה ניצחון ראשון” תופס בדיוק את התחושה הזאת. יש בו גם פשטות וגם הרבה רגש.
גם הדרך שבה אתה מתאר את עצמך כאבא שלומד הכול תוך כדי תנועה מאוד אמינה. כשאתה כותב “אף אחד לא באמת מכין אותך לרגעים האלה” זה נשמע מאוד כנה ולא מתייפייף.
מה שאני אוהב במיוחד בכתיבה שלך הוא שאתה לא מנסה להפוך את ההורות למשהו הרואי או מושלם. להפך — אתה מראה איך רגעים קטנים ביומיום הופכים למשמעותיים. דווקא בגלל זה הסיפור עובד כל כך טוב.
מחכה לקרוא מה יהיה ה“ניצחון” הבא שלך ושל שרה.