כשגבר מבוגר מודה שהוא עדיין ילד בנשמה, הוא מתחיל להבין שהדבר שבעבר נראה כחולשה עשוי להפוך דווקא לגשר עמוק בינו לבין בתו התינוקת—
אני אינפנטיל חסר תקנה!
בלוג בלי פילטרים וללא מעצורים. זוכרים?
האמת היא שמעולם לא התביישתי בכך. נהפוך הוא — תמיד נהניתי מהעובדה שרגשית אני תקוע אי שם בשנות השמונים של המאה הקודמת, בסביבות גיל 12. מי שקרא את הפוסטים הקודמים כבר יודע על מה אני מדבר.
נכון להיום אני ילד מזדקן בן 52, שנהנה לראות סרטים מצוירים, לשחק בפלייסטיישן, לצוד ממתקים ובאופן כללי לעשות שטויות שאינן אופייניות לשכבת הגיל המתקדמת שלי.
כמו ילדים גם אני נוטה להיפגע בקלות מדברים שנחשבים לפעוטים יחסית — "לעשות פיל מעכבר" — ואף ניחנתי בסף נמוך של דחיית סיפוקים.
לא פעם הביטו בי בתמיהה קולגות שלא הבינו מדוע כשכולם הולכים לאכול צהריים מחוץ למשרד, אני נהנה דווקא מסנדוויץ' עם שוקולד שהכנתי בבית בבוקר.
כמו רוב הילדים שאני מכיר, גם לי יש נטייה לחלום בהקיץ. ובמקרים קיצוניים אף ללכת לאיבוד בתוך החלום, מבלי לרצות כלל לאבד בו את האחיזה.
האמת היא שחלימה בהקיץ היא אחד הדברים האהובים עליי ביותר בשגרה היומית שלי, ואני נוהג ליהנות ממנה באופן יזום.
אני נוטה להתייחס דווקא ליתרונות שבאינפנטיליות המוזרה שלי. למשל, היכולת שלי להתחבר לילדים. ילדים מזהים בי משהו מוכר שמאפשר להם להזדהות איתי בקלות.
הדבר נכון במיוחד לתקופה שבה האחייניות שלי היו ילדות. ספק אם היה בהיסטוריה דוד קולי ו"סבבה" יותר ממני, והיה לי את הכבוד והעונג ליהנות מחברתן ולהשתרך אחריהן לכל מקום שרק ביקשו ממני שאקח אותן.
היכולת שלי לגרום לילדים להרגיש בנוח בקרבתי אף עזרה לי בתקופה שבה הדרכתי ילדים בנושאים הקשורים לרווחת בעלי חיים. הילדים שעברו תחת שרביט ההדרכה שלי התחברו אליי באופן מיידי, מה שסייע לי לרתום אותם לפרויקטים שונים בתחום החשוב הזה — והם אכן הגיעו להישגים יפים.
יש שיגידו שכנות אכזרית ומעצבנת היא תכונה שמאפיינת ילדים. אם כך, בהקשר הזה אין יותר ילדותי ממני בכל המין האנושי. כשם שילדים יגידו לך בפרצוף דברים שהיית מעדיף שיאמרו מאחורי הגב — כך גם אני עלול לגרום לאנשים להתרעם כאשר הביקורת שלי כלפיהם אינה לרוחם.
אכן, אני אינפנטיל, וכאמור אין לי שום בעיה עם זה. לפחות כרגע.
באותו ראש עם שרה
בשלב זה של חיי האינפנטיליות שבי דווקא מסייעת לי מאוד להתחבר לבתי האהובה שרה, בת הארבעה חודשים וחצי.
למעשה, אני והיא באותו ראש.
שנינו נהנים מאוד מהמשחקים המשותפים שלנו — לעיתים באופן שמעורר השתאות בקרב אנשים זרים שרואים אותנו ביחד. קרובי המשפחה, לעומת זאת, כבר מכירים אותי מספיק טוב כדי לקבל את זה כמובן מאליו.
אני מניח שבשנים הקרובות שרה עוד תרוויח לא מעט מהאינפנטיליות של אביה, ואני כמובן אשמח להמשיך לספק מהצד הזה שבי כל אימת שתחפוץ בכך.
אולי לכן אני כל כך נהנה לשחק איתה עכשיו.
אני מתאמן לקראת היום שבו שנינו נצטרך להתבגר.
אבל מה יהיה בעתיד הלא כל כך רחוק, למשל כששרה תהיה בגיל בת מצווה?
ייתכן מאוד שבשלב הזה היא כבר תבחין שאביה מפגר רגשית מאחוריה ועדיין נהנה מאותם משחקים תינוקיים שכבר אינם מושכים אותה יותר. האם גם אז היא תרגיש מחוברת אליי באותה מידה? ואם לא — האם היא תתבייש בי?
סביר להניח שכן.
האמת… אי אפשר להאשים אותה. זו אינה בעיה שלה שאביה לא ממש התבגר רגשית ונותר ילד מגודל.
צומת הדרכים של שנינו
מצד שני, ייתכן שבדיוק שם טמונה נקודת המפנה.
גיל שתים־עשרה הוא גיל טעון במיוחד עבורי. בערך אז, מסיבות שונות שכבר רמזתי עליהן בפוסטים קודמים, החיים שלי כאילו נעצרו מבחינה רגשית.
מאז אני מסתובב בעולם כגבר בן חמישים פלוס עם נשמה של ילד בן שתים־עשרה.
ופתאום עולה בי מחשבה מוזרה: מה אם דווקא בת המצווה של שרה תהיה הצומת שבו שני הנתיבים האלה נפגשים?
אולי זה יהיה הרגע שבו החיים שלי ימשיכו בדיוק מאותה נקודה שבה נעצרו פעם — רק שהפעם לא לבד, אלא יחד איתה.
היא תגיע לגיל שתים־עשרה — ואני אולי אצליח סוף סוף לעבור אותו.
קחו לכם רגע ונסו לשוות בנפשכם את האפשרות המדהימה הזו. אני אתבגר סוף סוף — במקביל להתבגרות של שרה.
כבר הצהרתי בפוסטים קודמים ששרה היא לא פחות גרסה נשית מיניאטורית שלי. כשהייתי בגילה נראיתי בדיוק אותו דבר, מה גם שעם כל יום שעובר היא יותר ויותר דומה לי בתכונות האופי שלה.
כך נהיה לא רק אבא ובת אלא חברים בלב ובנפש — גם נראים אותו הדבר, גם מרגישים אותו הדבר, עם אותן תכונות אופי.
וואו. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה התרגשתי כך ממחשבה על העתיד.
רוצים לדעת כשעולה פוסט חדש?
לאחר עשורים רבים של דשדוש רגשי בין ילדות לבגרות, אני מתמלא בתקווה לגבי האפשרות שגם לי יש סיכוי להיות אדם שלם, שמחובר לעצמו באמת — כמו שגבר בן 52 אמור להרגיש.
וכל זה יקרה בזכותה של שרה, התינוקת שעדיין לא מבינה את גודל המשימה המוטלת על כתפיה הקטנות.
אבל אין ספק בלבי שגם היא תרוויח מהשינוי שיחול באביה.
החיבור בינינו, בעזרת השם, יהיה הרבה יותר מוצק ואמיתי — כזה ששנינו נוכל להתגאות בו וליהנות ממנו.
אכן, יש למה לצפות.
רוצים לדעת כשעולה פוסט חדש?
אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים להירשם לעדכונים במייל — וכך תקבלו אוטומטית הודעה בכל פעם שעולה פוסט חדש.
בלי ספאם, בלי פרסומות — רק הפוסטים.
לא הספיק לכם?
אם אתם רוצים לקרוא עוד על שרה ועל החיים שלנו יחד — הנה עוד שני פוסטים שאולי תאהבו:
אני עוקב אחרי הבלוג שלך כבר תקופה, אבל הפוסט הזה נגע בי במיוחד. הכנות שלך יוצאת דופן, והסיום עם המחשבה שתתבגר יחד עם שרה פשוט ריגש אותי.
בהתחלה צחקתי, אחר כך מצאתי את עצמי חושב על הילד שעדיין חי גם בתוכי. הצלחת לקחת משהו שנראה מצחיק ולהפוך אותו למשהו עמוק.
איזה פוסט יפה. אהבתי במיוחד שאתה לא מתנצל על מי שאתה. יש משהו משחרר בלקרוא מישהו שמסוגל להיות כל כך אמיתי.
הרעיון ששרה תגיע לגיל 12 ואתה תצליח סוף סוף לעבור את גיל 12 בעצמך הוא אחד הדברים הכי יפים שקראתי לאחרונה.
בתור אבא, הפוסט הזה גרם לי לעצור ולחשוב. אולי הילדים שלנו באמת עוזרים לנו לגדול לא פחות ממה שאנחנו עוזרים להם.
אני בכלל לא אבא, ובכל זאת התחברתי מאוד. זה לא רק פוסט על הורות, אלא על אדם שמנסה להשלים עם עצמו.
מה שאני הכי אוהב בבלוג הזה הוא שאתה כותב בלי מסכות. התחושה היא שאתה יושב מולי ומספר את הסיפור, ולא מנסה להרשים אף אחד.