בין האכלות לילה, אזעקות וממ״ד אחד קטן — כך נראה לילה אחד בחיי אב יחידני לתינוקת בת חמישה חודשים
הפוסט פורסם לראשונה באתר mako. אני מפרסם אותו כאן גם בבלוג האישי שלי.
"מוש, תתעורר."
אני שומע את אמא שלי צועקת מהחדר השני, אבל לוקח לי כמה שניות להבין איפה אני.
הגוף לא משתף פעולה. הראש כבד.
שרה לידי, ישנה. או לפחות כך נדמה לי.
"שאלוהים יקח אותם, הלוואי", אמי מוסיפה, התיעוב טבוע בכל הברה.
ואז האזעקה.
אני קם כמעט מתוך אינסטינקט, לא בטוח איך, לוקח את שרה — ורץ לממ״ד.
שם, בתוך החלל הקטן הזה, הכול מתכווץ: האוויר, הסבלנות, וגם המרחק בין אנשים.
אבא שלי כבר שם, חצי ישן, אמא שלי מתוחה. אני עייף עד כאב.
ואיכשהו — בתוך כל זה — שרה רגועה.
שמי יניב, רווק בן 52, אב יחידני לתינוקת מדהימה בשם שרה, שנולדה בהליך פונדקאות ארוך ומורכב. שרה כיום בת חמישה חודשים — שזה בערך הפעם האחרונה שישנתי.
ידעתי למה אני נכנס. באמת.
הסתגלתי מהר להאכלות הליליות, לשינה הקלה, למוצץ שנופל ודורש תגובה מיידית.
זה לא פשוט — אבל זה שלי.
ואז נכנסה גם המלחמה.
האזעקות תפסו מקום קבוע בלילה שלי, לצד ההאכלות.
אין מה לעשות — הלילה נהיה צפוף יותר.
כפי שטבע זאת דרווין ADAPT OR DIE:
עד לפני יומיים עוד הצלחתי להחזיק איזון כלשהו.
ואז הכול התהדק: חזרה לעבודה, והסלמה בצפון.
ומאז — הלילות כבר לא באמת לילות.
הלילה שבו הכל משתבש
זה מתחיל כמו כל ערב רגיל.
שבע בערב. אמבטיה. סימילאק. שגרה.
שרה אמורה לישון עד אחת בלילה.
אלא שהפעם היא אוכלת רק חצי.
אני כבר יודע מה זה אומר.
ובכל זאת, אני ממשיך בטקס: יוטיוב, מנגינה קבועה, מיטה.
היא נרדמת.
ואני, בטיפשותי, מרשה לעצמי לפנטז על שינה.
זה לא מחזיק הרבה זמן.
נערים מתחת לבניין. רעש.
בשמונה וחצי היא כבר ערה.
אני מרגיע, מחזיר לישון — ושוב מנסה את מזלי.
עד האזעקה של עשר.
בממ״ד, באופן מוזר, יש גם יתרון:
שרה משלימה את הארוחה שלה.
ואני מנצל את זה. ברור שאני מנצל את זה.
אני כבר למדתי: לא משכיבים אותה לישון על בטן ריקה.
אני חוזר למיטה — אבל הגוף כבר לא באמת נרדם.
השינה נהיית קלה מדי.
ואז שוב אזעקה.
ושוב ממ״ד.
וכאן משהו משתנה.
העייפות כבר לא רק עייפות.
היא נהיית עצבים. חוסר סבלנות. מתח שממלא את החדר הקטן הזה.
בתחילת המלחמה עברתי עם שרה לגור אצל הוריי, כי להם יש ממ״ד.
זה היה הדבר הנכון לעשות.
אבל גם דברים נכונים יכולים להיות קשים.
בממ״ד קטן ודחוס זה לא דורש הרבה — במיוחד כשפסח כבר מעבר לפינה. מי צריך את זה?
ולמרות הכול — שרה שם.
והיא איכשהו מצליחה לרכך הכול.
שלוש בלילה.
עוד אזעקה.
אני כבר לא מופתע.
רק קם.
הלילה הזה אבוד.
ובעוד שלוש שעות אני צריך לקום לעבודה.
אני מנסה לחשב איך שורדים יום כזה, ואז נזכר — אין באמת איך. פשוט שורדים.
אז אני חוזר לישון, כי כל דקה שווה זהב.
אפילו עשר דקות באוטובוס מרגישות כמו מתנה.
בבוקר אני יוצא מהבית בלי שהיה לי לילה.
שרה נשארת עם אמא שלי.
אני יוצא לעבודה.
ובליבי הודיתי על שעת ההנקה שמגיעה לי, שבזכותה אצא מהעבודה מעט מוקדם יותר. כמה כיף לחיות ב"מדינת רווחה".
ובדרך אני חושב על זה.
על זה שהיא לא מבינה כלום.
שהממ״ד הוא בשבילה הוא בסך הכל עוד חדר.
ואם אתם שואלים את עצמכם למה אני לא פשוט ישן איתה בממ״ד — התשובה די פשוטה: אין שם באמת מקום לשנינו, והיא ישנה הרבה יותר טוב במיטה שלה. ברוב הלילות זה עבד. עכשיו אני כבר פחות בטוח.
ואולי זו רק אשליה
הבוקר קראתי על החוסן של העורף הישראלי.
וכשאני מסתכל סביבי — ורואה איך אנשים ממשיכים לתפקד בתוך המציאות הזו —
אני חושב לעצמי שאנו אכן העם הנבחר.
אני יודע שלא כולם יסכימו איתי.
אבל אני רוצה להאמין בדבר אחד.
רק דבר אחד.
ששרה שלי לא תצטרך לעבור את זה שוב.
לא מול איראן וגרורותיה — סרטן שלב ארבע.
לא בעוד סבב. לא בעוד לילה כזה.
אני יודע. אולי זו אשליה.
אבל לפעמים —
אשליה היא כל מה שיש.
מאז שהטור הזה פורסם קיבלתי הרבה תגובות מאנשים שלא הכרתי. חלקם כתבו שהם מצאו בו משהו מהבדידות שלהם, אחרים סיפרו על הדרך האישית שלהם להורות, ויש גם מי שפשוט הודו על הכנות. זה תמיד מפתיע אותי עד כמה חוויה שנראתה לי כל כך פרטית מתגלה כמשהו שרבים מכירים. אולי בגלל זה היה לי חשוב לפרסם את הדברים גם כאן בבלוג – כי בסופו של דבר, מאחורי כל סיפור אישי מסתתרת אותה כמיהה פשוטה: לא להיות לבד בעולם.
לקריאת הגרסה המקורית במאקו:
https://www.mako.co.il/home-family-relationship/Article-66db7069c891d91027.htm
רוצים לדעת כשעולה פוסט חדש?
אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים להירשם לעדכונים במייל — וכך תקבלו אוטומטית הודעה בכל פעם שעולה פוסט חדש.
בלי ספאם, בלי פרסומות — רק הפוסטים.
לא הספיק לכם?
אם אתם רוצים לקרוא עוד על שרה ועל החיים שלנו יחד — הנה עוד שני פוסטים שאולי תאהבו: