אב יחיד מספר בהומור ובכנות על החיים עם תינוקת קטנה שמנהלת את הבית ביד רמה — בין האכלות בלתי נגמרות, לילות בלי שינה והמון אהבה—
קרה לכם פעם שהרגשתם שהתינוק שלכם מתעמר בכם?
אם התשובה שלכם היא כן, סביר להניח שאתם עדיין לא מכירים את בתי, שרה.
מסיבות מובנות מאליהן — או כאלה שיהיו מובנות יותר בהמשך הקריאה — אשתדל לכתוב את הפוסט בשפה המליצית ביותר שאוכל לגייס. לא משום שזה סגנוני הטבעי בלבד, אלא מפני שהדברים המתוארים כאן נכתבים לאחר לילה נוסף של אפס שעות שינה, במצב מודעות של מיני־זומבי המתנדנד בין מציאות להזיה בהקיץ.
איך תינוקת קטנה הופכת למרכז החיים
כהרגלי בקודש, אפתח בדבר המובן מאליו: אני אוהב את שרה יותר מכל דבר אחר בעולם.
היא הדבר הטוב ביותר שקרה לרווק בודד ומסוגר בן חמישים ושתיים — אדם שבמשך רוב חייו התרחק מאהבה, מרגש ומבני אדם באשר הם כאילו היו מחלות ממאירות. במובן מסוים היא אף הצילה אותי מחיים חסרי תכלית, חיים שהיו לא פחות מפיהוק אחד ארוך של שעמום וחידלון.
שרה הפיחה בי רוח חיים דווקא בשעה שכבר הייתי משוכנע שאני מקרה אבוד וחסר תקנה.
היא ללא ספק הדבר המשמעותי ביותר שפקד אותי מאז ומעולם, ואני מודה לה ולאלוהים על כך שהשתלטה על חיי באופן כה מוחלט, עד שלעתים נדמה לי שהם כבר אינם שלי כלל — ומזכירה לי שוב ושוב שחיי כבר אינם שלי בלבד, אלא מוקדשים לה במלואם.
אבל לפעמים היא פשוט משגעת לי את השכל.
לעיתים אני ממש חש שיש לה משהו אישי נגדי, או שלכל הפחות משימתה על פני כדור הארץ היא לוודא שאני יוצא מדעתי לפחות עשור לפני שאספיק להגיע לגיל הפנסיה.
כשהאכלה של תינוק הופכת לפרויקט מתמשך
נתחיל בדבר הבסיסי ביותר: אוכל.
ככל תינוק אנושי מן המניין, גם שרה צורכת מזון כדי להתקיים — לכאורה. אלא ששרה, שמרגישה ככל הנראה מיוחסת משאר התינוקות, החליטה לא פעם שאת ארוחותיה היא תאכל בהמשכים.
אם המנה הקבועה שלה היא בקבוק סימילאק של 180 מ"ל, הרי שעל דעת עצמה בלבד — ומבלי להתייעץ איתי כלל — היא עשויה לחלק אותה לשתיים ולעיתים אף לשלוש מנות.
למה?
ככה הגברת החליטה.
ועליי, המשרת הצמוד, לא נותר אלא לציית. כך יוצא שכמעט כל שעה או שעה וחצי אני מוצא את עצמי שוב מחמם בקבוק ומאכיל את שרה. עד שאני מסיים בקבוק אחד, כבר מתקרב זמנו של הבא אחריו.
שרה, כתינוקת הסבורה כנראה שהיא בת אצולה המורמת מעם, אינה מגלה התחשבות מיוחדת בתפקידיו האחרים של אביה בבית — כגון שטיפת כלים, בישול, הפעלת מכונת כביסה, תליית כביסה או ניקוי הבית. שלא לדבר על ניקוי חוזר ונשנה של בקבוק האוכל, שנמצא, כאמור, בשימוש כמעט רציף.
המקהלה המשפחתית בזמן האכלה
באחד הפוסטים הקודמים ציינתי ששרה מסרבת בתוקף לאכול ללא ליווי מוזיקלי מתאים.
אם רק אני בבית — קולי בלבד ילווה את הארוחה. אך מאחר ואני ושרה גרים בינתיים אצל הוריי, היות ולהם יש ממ"ד, הרי שכל בני הבית מגויסים למקהלה המשפחתית.
תארו לכם, אם כן, מה משמעותה של הגחמה החדשה של הוד מעלתה: במקום שמקהלת הבית תתכנס אחת לשלוש שעות, היא נדרשת כעת לפעול כמעט מדי שעה.
גרונם של הוריי ושלי הולך וניחר, אך כאשר המלכה חורצת דין — נתיניה מיישרים קו.
שינויי מיקום בארוחות המלכותיות
עם זאת, יש לציין ביושר שלא הכול קודר.
קוראים ותיקים אולי יזכרו שבעבר שרה נהגה לפצל את הארוחות גם מבחינת המיקום. ארוחה שהחלה בסלון יכלה להסתיים לפתע בחדר אחר, שכן הגברת דרשה שינוי אווירה.
כעת, תודה לאל, היא מקלה עלינו במעט: בשלב זה היא מעדיפה לאכול בסלון בלבד.
כולנו תקווה שמגמה זו תימשך.
לילות בלי שינה: שיטת העינויים של שרה
אם נדמה לכם שהמסע הזה של "התעללות" מסתיים עם רדת הלילה — הרי שנכשלתי להסביר עד כמה חסרת רחמים יכולה להיות בתי היחידה והאהובה.
לאורך ההיסטוריה השתמשו עריצים במניעת שינה ככלי עינויים. גם אנשים שעמדו בעינויים פיזיים ונפשיים קשים נשברו לעיתים קרובות דווקא מול שיטה אכזרית זו.
איני יודע מי המציא אותה, אך אני בהחלט יודע מי שכללה ושדרגה אותה לרמה של אמנות.
האחת והיחידה: בתי, שרה.
גם כאשר היא עייפה עד מאוד וזקוקה לשינה, היא נלחמת בה בכל כוחה. ביללות מלכותיות היא דורשת להוציא אותה מהמיטה, ולא יעזרו כל ניסיונות ההרדמה מצדי ומצד אמי — מטפלת מוסמכת בילדים — הכוללים מוביילים, נשכנים מסיליקון ושאר אביזרים שעובדים מצוין על תינוקות מן המניין.
כך היא מתמידה עד שמגיעה שעת האכלה נוספת, בסביבות אחת־עשרה בלילה.
לאחר הארוחה היא אכן נרדמת — אך לא לזמן רב.
המוצץ נופל מפיה שוב ושוב, בערך אחת לחצי שעה, וכך אני מוזעק פעם אחר פעם אל העריסה המלכותית הממוקמת בממ"ד כדי להשיב את הסדר על כנו.
הכול, כמובן, בידיעה ברורה שבשעה שש בבוקר אני בכל מקרה מתעורר כדי לצאת לעבודה.
כשהתינוקת דורשת להינשא בידיים כמו קיסרית
ואם חשבתם שהשליטה של שרה בחיי מסתכמת באוכל ובשינה — הרי שגם בתחום הפנאי יש לה דרישות שאינן נתונות למשא ומתן.
בפוסט "הדיקטטורית והשפוט" סיפרתי ששרה אוהבת להינשא דרך קבע בידיי, כשגבה אליי. כך היא מטיילת בבית, משקיפה על ממלכתה הקטנה ושולטת במרחב.
כאשר אותו פוסט נכתב, שרה שקלה 5 קילוגרם בלבד, ואני עדיין הייתי משוכנע שמדובר בהרגל חביב ותמים לחלוטין.
כיום ההרגל הזה השתרש אף יותר. מבחינתה זהו סדר הדברים הטבעי ביותר: אביה משמש לה כאפיריון אנושי, הנושא אותה ממקום למקום כקיסרית.
הבעיה הקטנה היא שכעת שרה שוקלת כבר כשבעה קילוגרם — ובמהלך אותם חודשים מעטים הגב השבור ממילא שלי הזדקן בעשור נוסף.
אב יחיד לתינוקת ללא אמא
מי שהחזיק מעמד בקריאה עד כאן ודאי הגיע למסקנה המתבקשת: שרה היא ככל הנראה אחת התינוקות המפונקות ביותר בהיסטוריה של המין האנושי.
והאשם בכך הוא אני — האב הזקן והשפוט שאינו מסוגל להציב גבולות לבתו.
שרה מזהה היטב את חולשתי להעניק לה כל מה שהיא רוצה. גם אם הדבר שובר לי את הגב ומבטיח לי עתיד לא פשוט עם ילדה שאינה רגילה לשמוע את המילה "לא", העיקר שלא תבכה ולא תרגיש מקופחת.
אך כפי שכבר כתבתי בעבר, אני רואה — ומרגיש — את הדברים אחרת.
שרה היא תינוקת ללא אמא. ומתפקידי לספק לה את כל החום והאהבה שרק אפשר כדי שלעולם לא תרגיש בחסר.
ואם הדבר גורם לי אי־נוחות מסוימת כעת — ואולי גדולה יותר בעתיד — ניחא. זהו המחיר שאשלם כדי שבתי היחידה תגדל עם מלאי אהבה בלתי נדלה וביטחון עצמי ככל האפשר.
להיות אבא של שרה
אודה בפה מלא: לא תמיד קל לי להיות אבא לשרה.
ברור לי שהבעיה נעוצה בי, מפני שאיני מציב גבולות כנדרש. אני אדם רך לבב שמתקשה מאוד לראות את בתו מביעה אי־שביעות רצון, שלא לדבר על בכי.
כבר השלמתי עם העובדה שלא אזכה בפרס "אב השנה". אשקר אם אומר שזה מטריד אותי במיוחד.
כל אשר לנגד עיניי הוא אושרה של בתי. בשבילה אעבור את שבעת מדורי הגיהינום שוב ושוב ושוב.
אבל עם זאת — היה נחמד אם מדי פעם הפרינססה הייתה מגלה מעט התחשבות באביה המקומט ולבן השיער.
לא, אני לא באמת מצפה לכך.
רק מפנטז מדי פעם.
רוצים לדעת כשעולה פוסט חדש?
אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים להירשם לעדכונים במייל — וכך תקבלו אוטומטית הודעה בכל פעם שעולה פוסט חדש.
בלי ספאם, בלי פרסומות — רק הפוסטים.
לא הספיק לכם?
אם אתם רוצים לקרוא עוד על שרה ועל החיים שלנו יחד — הנה עוד שני פוסטים שאולי תאהבו: