מטא: פוסט אישי על חיים של ניתוק מוחלט מהעולם, ההחלטה להביא ילד לעולם כהורה יחידני, והדרך שבה לידתה של שרה אילצה אותי להמציא את עצמי מחדש—
יש משהו הרסני במיוחד בלהיות כל חייך – 52 שנה במקרה שלי – מנותק לחלוטין מהעולם ומהחברה, מתכחש לאהבה ולרגש, משיר מעליך כל סיכוי לקשר כלשהו עם בני אדם. אין ספק, זה הדבר הכי נוח בעולם – כך היה לפחות עבורי – להינעל בתוך ביתי, להתפלל שאף נפש חיה לא תרצה להיכנס פנימה, ואם אפשר גם לא לקבל שיחות טלפון – מבחינתי מטרידות ומיותרות כולן.
התקופות הטובות בחיי הבוגרים היו אלה שנאלצתי להישאר בגינן בתוך הבית בלית ברירה, מסוגר בד' אמותיי. שתיים מאלה הזכורות לי היטב היו השנה שבה הייתי מובטל עקב הקורונה, והחודש וחצי שבו עברתי שלושה ניתוחים והסתגרתי בביתי לצורך התאוששות והחלמה מלאה. עבורי אין חוויה מספקת יותר מאשר לבלות את כל שעותיך בצפייה בסדרות ובסרטים האהובים עליי, לשחק בפלייסטיישן שעות על גבי שעות, תוך שאתה מדלג על ארוחות, שינה וכל דבר חיוני אחר שמפריע לשטף המשחק. אלה היו הימים שבהם חשתי שאני ממצה את החיים בצורה המרבית, כשהסוללה האנושית שבי מלאה ומוטענת דרך קבע.
עוד מאז שהייתי ילד חברים לא ממש עניינו אותי, העדפתי תמיד את חברת עצמי. מעולם לא חשבתי על ההשלכות – רק לברוח, להתנתק. הסיבות לאורח חיים זה – שבמידה רבה נכפה עליי – פורטו בחלקן באחד הפוסטים הקודמים ואולי יפורטו במלואן באחד הפוסטים הבאים. כך הייתי כל חיי, מאז שאני זוכר את עצמי.
ההחלטה להביא ילד לעולם
איפשהו בגיל 48 החלטתי לצאת להרפתקה האולטימטיבית שאדם יכול ליטול על עצמו, כל שכן גבר רווק מזדקן הנמצא ככל הנראה בחצי השני של חייו – להביא תינוק לעולם כהורה יחידני.
אני משער שהיו לכך מספר סיבות: הפחד להישאר לבד בעת זקנתי, הרצון להוריש לעצמי־ובשרי את מעט הרכוש שיש ברשותי, להביא נכד להוריי – רצוי בת שאותה אוכל לקרוא על שם אמי, שהייתה תמיד מרכז חיי. אבל אם אני מנסה להיות כן עם עצמי, הסיבה העיקרית לכניסתי להליך הפונדקאות הייתה הרצון להתחיל את חיי מחדש, במובן מסוים, הפעם בדרך הנכונה והבריאה.
פנטזתי לעצמי שאקדיש את כל חיי כדי לגדל את התינוק שלי בדרך הנכונה, על מנת שחלילה לא יצא כמוני. לנצל את ניסיון החיים המוזר שלי, כדי שכל הטעויות וההתרחשויות הלא נעימות הרבות שליוו אותי במהלך חיי לא תהיינה מנת חלקו. הייתי מאוד נרגש כשהתחלתי את הליך הפונדקאות, כולי דרוך ומלא ציפייה לקראת הבאות, העתיד הוורוד שממתין לי ממש מעבר לפינה. בקיצור, חלמתי לשנות את החיים שלי מן הקצה אל הקצה, ולו רק כדי שגורלו של התינוק שלי יהיה הפוך דרמטית מזה שלי.
בלוג בלי פילטרים
כפי שכבר הבטחתי שוב ושוב – הבלוג הזה נטול פילטרים. הכול שקוף. אני לא מתכוון להתחבא יותר. מה שבמשך 52 שנים נאטם בפנים יוצא כעת החוצה, באופן ובקצב שיאפשרו לי להתמודד עם זה.
אורח החיים שבחרתי לברוח אליו גרם לי להתמכר לניתוק, ללבד, לשקט – וכששרה נולדה, הכול נגמר — ובבת אחת. כפי שבוודאי ניחשתם, זה לא היה קל עבורי. השינוי שנאלצתי לעבור הוא דרמטי וקיצוני מעין כמוהו ובגיל כה מתקדם – MISSION IMPOSSIBLE.
למזלי הרב הנחיתה הראשונית הייתה קלה יחסית. היישר מבית היולדות בבית־חולים רמב"ם הגעתי לחודש "התלמדות" בבית הוריי, שם למדתי מאמי את הבסיס. מעבר לכך, אמי חלקה עמי את העומס, דבר שהקל עליי רבות, כשיכולתי פשוט לתאם עמה שכעת שרה בהשגחתה ואני הולך להתבודד בחדר עם הסרטים והמוזיקה שלי.
רק כעבור חודש הרגשתי כמו הורה אמיתי, כשאני ושרה עברנו לגור בדירה שלנו, הסמוכה לבית הוריי. אז כבר ממש הרגשתי מה זה להיות אבא 24/7, בלי הנחות וקיצורי דרך. זה כבר התחיל להיות קשוח, כי אז בעצם התבטל לחלוטין, בפעם הראשונה בחיי, המושג "אני". ההפנמה שאין יותר לבד, אין יותר ניתוק, אין יותר בריחה מהמציאות באמצעות סרטים ומשחקי וידאו; שאין יותר יניב כישות בפני עצמה, אלא יניב שהוא אב לשרה, שנמצאת כל הזמן בבית, תלויה בו באופן מוחלט וזקוקה במהלך כל שנייה ביממה לתשומת לבו המלאה, זו הייתה חוויה לימודית מאתגרת מעין כמוה.
זה לא היה מצב של כוונון קטן באופי או שינוי שמתרחש מעצמו. הייתי ממש אנוס להמציא את עצמי מחדש.
שרה הייתה בדירה שלי, בבית שלי – מקום המפלט שלי מהעולם, מהמציאות, מהחיים בכלל. ישות מיניאטורית אשר הסתפחה לחיי והפכה למהות שלהם, לנצח נצחים. הטיפול בשרה גזל ממני את כל הזמן והאנרגיה לברוח לסרטים, למוזיקה ולפלייסטיישן. הרגשתי לכוד, כמו דג ברשת.
אבל למרות זאת המצב עדיין היה נסבל יחסית, כל עוד הייתי בחופשת לידה. באותם ימים שרה עוד הייתה תינוקת בת חודשים ספורים, עדיין ישנה הרבה, מה שאפשר לי לקחת אוויר פה ושם ולהשלים שעות שינה, כולל לישון עד מאוחר בבוקר כל עוד שרה קמה מאוחר אף היא.
הבעיה האמיתית החלה כשחזרתי לעבודה לפני כחודש. אז הביטול העצמי היה מוחלט וטוטאלי. אני יוצא מהבית בשש וחצי בבוקר לעבודה, מקדיש את כל כולי לתפקיד, ולאחר מכן, בשעות אחר הצהריים, חוזר לבוסית השנייה שלי – לשרה. אני עם שרה עד שהיא נרדמה לשנת הלילה שלה, בערך באחת־עשרה בלילה, ואז מזנק בעצמי למיטה בתקווה להירדם מהר, רק כדי לקום מספר פעמים בלילה כדי להאכיל את שרה או להחזיר את המוצץ שנפל למקומו.
אין בכלל ספק בכך – זו התקופה הקשה והמאתגרת ביותר ב־52 שנותיי ולעיתים זה נראה כיותר מדי עבורי.
אז איך בכל זאת אני מחזיק מעמד?
זה פשוט מאוד, לכאורה.
אהבה.
עם כל השינויים הבלתי אפשריים לכאורה הגיע גם השינוי שכה פיללתי לו בסתר לבי כל חיי, גם אם עשיתי במיטב מאמציי להתכחש לו עד שהפך עבורי למושג חייזרי ערטילאי שאינו קיים במציאות. מבלי שבכלל התכוונה לכך, שרה לימדה אותי מהי אהבה ומהו רגש.
בזכות האהבה והרגש שפתחתי כלפיה באופן מיידי, התחברתי שוב לעצמי, לאט לאט, כאילו משלים פערים של עשרות שנים מאותו ילד מופנם ומפוחד שאינו מסוגל להתמודד עם זוועות העולם. המוזר מכל הוא שלמרות כל אותם חיים שלמים של הדחקת הרגש והאהבה שבתוכי, בזכות שרה הם הפכו לדבר הטבעי ביותר בעולם עבורי, כאילו היו שם בתוכי, עמוק במעבי התת־מודע שלי, מחכים שאמצא אותם – ששרה תעזור לי למצוא אותם.
בכל פעם שאני מרגיש שכבר איני יכול יותר ושהגעתי לקצה גבול היכולת שלי, כל שעליי לעשות הוא להביט בפניה העגולים והמתוקים של הפרינססה שלי ובן־רגע הכול הופך לוורוד יותר, קל יותר וטבעי יותר.
כל מה שצריך זה רק אהבה
אחד המוסיקאים המחוננים והמוכשרים ביותר בהיסטוריה של המוסיקה, שכעת מסתבר עבורי – גם החכם באדם – כתב פעם שיר פשוט לכאורה. שיר שכאילו נכתב על ידי ילד. בלי מילים מפוצצות וחרוזים מורכבים, רק חמש מילים שחוזרות על עצמן שוב ושוב, שהפכו להמנון אוניברסלי שמאחד את כל המין האנושי, ללא יוצא מן הכלל.
חמש מילים שמגדירות את עצם הקיום שלנו עלי־אדמות:
ALL YOU NEED IS LOVE
אותו מוסיקאי ענק נרצח, אולם מורשתו תחיה לנצח.
אני יודע זאת כעת טוב יותר מאי פעם, או לכל הפחות טוב כמו כולם.
ובזכות שרה, אכן המצאתי את עצמי מחדש.
רוצים לדעת כשעולה פוסט חדש?
אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים להירשם לעדכונים במייל — וכך תקבלו אוטומטית הודעה בכל פעם שעולה פוסט חדש.
בלי ספאם, בלי פרסומות — רק הפוסטים.
לא הספיק לכם?
אם אתם רוצים לקרוא עוד על שרה ועל החיים שלנו יחד — הנה עוד שני פוסטים שאולי תאהבו: