מקרה אלימות בין ילדים בגן משחקים גרם לי לחשוב על בריונות, פחדים של הורים ועל השאלה המטרידה: מה קורה כשהילד הוא זה שמפעיל אלימות — אפילו כלפי הוריו?—
אני מניח שכולנו חווינו אלימות ברמה זו או אחרת בימי ילדותנו, בין אם מהצד המחטיף, בין אם מהצד החוטף, בין אם זה מהצד הצופה. רובנו השפוי סלד מזה וציפה להגיע לעולם הגדולים, שם, חשב, שאלימות תהיה לא יותר מזיכרון ילדות מעומעם. הלכה למעשה ההנחה הזו מדויקת, ברובה. בוגרים לרוב מעדיפים לפתור סכסוכים בדרכי נועם.
אבל מה קורה כשאנו בעצמנו הופכים להורים.
בשלב זה הפחד מאלימות שב לתקוף אותנו ביתר שאת, שמא תופנה חלילה ליקר לנו מכל. זו הסיבה שתמיד כה חשוב לנו באיזו חברה יסתובבו הילדים שלנו, מי לומד אתם בכיתה והאם הם ידעו להגן על עצמם במידה ויותקפו על ידי ילדים אחרים — בריונים. אבל מה קורה אם הילד הוא לא זה שסופג את האלימות, אלא הוא זה שמיישם אותה, ולא נגד ילדים אחרים, אלא נגד הוריו.
מקרה אלימות בגן המשחקים
השבוע ראיתי משהו שזעזע אותי קשות. תופעה שאמנם ידעתי שקיימת, אך להיות עד לה במרחק של מטרים ספורים… חוויה מטלטלת.
האירוע התרחש בגן המשחקים השכונתי, בשעות אחר הצהריים. חזרתי מהעבודה עייף ורצוץ, אולם מיד כששראיתי את שרה כמעט מזנקת לעברי מתוך הידיים של סבתה המופתעת — כולה חיוכים — הרגשתי את החיות נספגת בדמי וזורמת בעורקיי, מפיחה בי אנרגיות בגופי המותש.
מזג האוויר היה נאה יחסית, אז לאחר ארוחה קלה שמתי את שרה בעגלה וירדתי אתה לגן המשחקים הקרוב לבית הוריי — שם אנו שוהים מאחר ויש להם ממ"ד, כל עוד לא נקבע גורל סיום המלחמה עם איראן וגרורותיה.
כמו תמיד, גם הפעם שרה היתה נרגשת מאוד כשעשינו דרכנו לגן. למזלנו הנדנדה העגולה הרחבה עם הבסיס מרשת מוצקה אכן היתה פנויה. ישבתי על הבסיס העגול הרחב, שרה בידיי, בגבה אליי. הנדנוד האיטי והנעים הפך להיות לאחרונה אמצעי שמחבר בינינו היטב, כשמבלי לדבר כלל אנו נהנים מהתנודתיות הקלה, מחובקים, צופים מהצד בסביבה הגועשת סביבנו.
במהרה נקטעה האידיליה.
בסמוך לנדנדה הסמוכה לנו רבו להן שתי ילדות כבנות שמונה מי תתנדנד ראשונה. חיש מהר הריב הקולני גלש לאלימות של ממש — משיכות בשיער, דחיפות, אגרופים ויריקות. הבטתי במתרחש כמהופנט, שהרי ניכר היה בדבריהן כי מדובר בשתי חברות טובות הלומדות באותה כיתה וכי הן מרבות להיפגש בשעות אחר הצהריים.
איך למען השם הן נגררות לאלימות בגלל דבר כה פעוט כמו מי תתנדנד ראשונה, במיוחד כשמהצד השני היתה נדנדנה זהה לחלוטין, פנויה, כאילו קוראת להן: תפסיקו לריב, יש מספיק לכולן.
שרה בת החצי שנה היתה אף היא עדה להתגלגלות הדברים, ומן הסתם לא ממש הבינה במה מדובר. אני, לעומתה, הזדעזעתי קשות. אלימות קשה לשמה — מיותרת לחלוטין — בין שתי בנות שגילן לא כל כך רחוק מזה של שרה.
זיכרון ישן ופחד חדש
התקרית הזו החזירה אותי עשורים רבים אחורה, כשאני הייתי בגילן של שתי הילדות הללו, והייתי קורבן לבריונות יומיומית בשכונה בה גדלתי בדרום תל-אביב. אותם ימים היו קשים מנשוא עבורי. בכל פעם שירדתי מהבית, או עשיתי את דרכי אליו, הייתי צריך לעשות זאת בחשאי כדי שלא להיכנס חלילה לשדה הראייה של חבורת ילדים שמצאה בי קורבן נוח.
בראותי את המכות הנמרצות שספגו שתי הבנות, השתלט על לבי ענן שחור כבד ומטיל אימה: מה אם שרה גם תחווה אלימות? הסטטיסטיקה בישראל קובעת שכשלושים אחוז מהילדים חוו אלימות מצד ילדים אחרים. מה אוכל לעשות כדי ששרה לא תהיה חלק מהסטטיסטיקה הזו?
המשכתי לצפות בשתי הילדות הולמות זו בזו. מאחר שהיה זה אזור מבודד יחסית בגן השעשועים, אף אחד כמעט לא שם לב לכך. התפללתי בלבי שהתקרית תסתיים במהירות, מבלי לדמיין אפילו שהגרוע מכל עוד לפניי.
האימהות של שתי הבנות הבחינו בריב ומיהרו להפריד. מלאכתן לא היתה פשוטה. גם כאשר ניסו האימהות למשוך את כל אחת מהניצות הרחק מיריבתה, המשיכו שתי הילדות להפליא מכותיהן זו בזו, כשבאופן בלתי נמנע גם האימהות חטפו על הדרך.
לאחר מאבק הצליחו האימהות להפריד בין השתיים ולנסות להרחיק אותן מנדנדת המריבה. אלא שאחת הילדות סירבה בתוקף לוותר על חוויית הנדנוד דווקא בנדנדה הספציפית הזו. היא ניסתה להתחמק מאחיזתה של אמה תוך שהיא דורשת ממנה לשחרר אותה מיד ולנדנד אותה בעצמה.
כאשר האם סירבה, הפנתה הילדה את זעמה כלפיה והכתה את האם באגרופים בפניה. למרות שהייתי בשוק מהמראה הקשה, דבר אחד הפתיע אותי אפילו יותר: פניה של האם לא הביעו כל הפתעה. היא ספגה את המכות בפניה באופן כמעט שגרתי, כאילו מדובר באירוע מוכר היטב ביחסים בינה לבין בתה.
אם קודם לכן נחרדתי מהמחשבה ששרה עלולה להיות קורבן לאלימות מצד ילדים אחרים, כעת מחשבה אחרת לגמרי הטרידה אותי: מה יקרה אם דווקא היא תהיה זו שתפעיל אלימות? איך מתמודדים עם ילד אלים שלא מהסס להכות גם את הוריו?
אני מודה שבעקבות המקרה הזה אני מעט חרד מהעתיד. האם גורלי להיות הורה מוכה, כשם שבשעתו הייתי ילד שספג לא מעט חבטות?
שרה היא תינוקת לא קלה לטיפול. היא עקשנית, חסרת פשרות, ורגילה לקבל את שלה כך או כך. מדי פעם, כשדברים אינם מתרחשים לפי דרישתה, היא אינה מהססת לסחוט את מיתרי גרונה לקצה ולצרוח. האם זה מרמז משהו על העתיד המשותף שלנו?
כמה עצוב ומטריד שאלימות היתה מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מהגנטיקה של המין האנושי — מה-DNA שלנו. איך ייתכן שבשנת 2026 עדיין נתייחס לאלימות כאל מרכיב מובן מאליו בחברה שלנו?
האם מישהו מכם חווה גם הוא אלימות מצד הילד שלו? אשמח אם תשתפו, גם אם באופן אנונימי.
בכל מקרה, שמרו על עצמכם.
רוצים לדעת כשעולה פוסט חדש?
אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים להירשם לעדכונים במייל — וכך תקבלו אוטומטית הודעה בכל פעם שעולה פוסט חדש.
בלי ספאם, בלי פרסומות — רק הפוסטים.
לא הספיק לכם?
אם אתם רוצים לקרוא עוד על שרה ועל החיים שלנו יחד — הנה עוד שני פוסטים שאולי תאהבו: