במשך שנים האשמתי את אלוהים בכל הכישלונות, הבדידות והכאב בחיי. ואז הגיעה שרה. סיפור אישי על אמונה, אבהות, תקווה והפעם הראשונה שבה הרגשתי שאני כבר לא ילד חורג לאלוהים—
היו זמנים ששנאתי את אלוהים.
במשך רוב שנותיי חייתי בחשכה והאשמתי אותו בכל הצרות שלי; על שזרקתי את חיי לפח, על עשורים של בדידות פתטית, על שאני שונא את עצמי, על שאיני מצליח להרוויח כסף מעבר לעבודתי כשכיר, על שלא הצלחתי להתקבל למשרות שרציתי, על שאני לוזר, על שאני לא מסוגל לנצח אפילו בפלייסטיישן. זה היה די נוח להסיר מעל עצמי את האחריות לאפסות ולחידלון שהיו חיי ולהפיל את האשמה על הקורבן הכי נוח, הכי זמין, זה שלכאורה היה אמור לשמור עליי, להתמודד עם החיים במקומי ולספק לי את כל מה שאני רק מבקש.
לא קל לחיות כשאתה שונא את עצמך, ואת מי שחונכת לאהוב תמיד מאחר שהוא ברא אותך, יחד עם כל שאר היקום. זה מתיש וגוזל ממך כל שביב של אנרגיה חיובית. אני מניח שזו הסיבה שלפעמים, כשאיזושהי הזדמנות נקרתה בדרכי וניצוץ חדש של תקווה הבליח, מיהרתי לחדש את הקשר עם זה שאין מלבדו. אולי הפעם, אם אתפלל מספיק חזק, אם אנסח את התפילה כראוי… מי יודע, אולי תגיע שעתי סוף סוף.
ניסיתי בכל מאודי, התחננתי, רק כדי ששוב ידיי יושבו ריקם.
כך התנהלו להם חיי בעצלתיים בצל קודר, גדול ממני בהרבה. תפילות ייעודיות ואכזבות מרות.
שיחות עם אלוהים
בעברי הרחוק, לדת היה חלק מעט שונה בחיי. הייתי מניח תפילין כל בוקר, ובשבתות מבקר בבית הכנסת. כך חונכתי, כך עשיתי באופן הטבעי ביותר.
בתחילת העשור הרביעי לחיי, כשחשתי שהדבר הפך לרוטינה נטולת כוונה ואמונה, חדלתי מכך. לא מצאתי כל טעם להמשיך להתפלל כשאף אחת מתפילותיי בדרך הקונבנציונלית לא התגשמה. נטשתי את התפילה המסורתית ועברתי לשיחות אישיות עם אלוהים.
הייתי מקיים שיחה חד־צדדית עם אלוהים מדי יום, שוטח בפניו את בעיותיי וחלומותיי ומתחנן לפתרון שבושש לבוא. הייאוש הלך וגדל. קיוויתי שאם אין לי תקשורת עם אף אדם, אז לפחות אוכל למצוא נחמה אצל הבוס הגדול שבשמיים, אולם גיליתי שהוא תמיד היה עסוק מדי עבורי.
לא זכיתי לכל מענה.
אבא עוד לפני הלידה
כשהתחלתי את תהליך הפונדקאות, כללי המשחק השתנו. ידעתי שהאחריות שלי היא כבר לא כלפי עצמי, אלא כלפי יצור תמים, קטן וחסר ישע, שעתיד להיות תלוי בי באופן מוחלט וטוטאלי.
כשחשתי כמו אבא למפרע, השאיפות שלי השתנו, ועמן גם התפילות.
במשך אותן ארבע שנים של ציפייה לרגע הגדול בחיי התפללתי שהלידה תעבור בשלום, שייוולד לי תינוק בריא, שאהיה לו אבא טוב, שאוכל לפרנס אותו כראוי, שנהיה ביחד משפחה מאושרת ושמחה.
כמו כן, בעקבות שרשרת טעויות טרגיות שהתרחשה בבתי חולים בישראל, שבהן תינוקות נמסרו להורים הלא נכונים, הוספתי תפילה נוספת: שהתינוק שלי יהיה מזרעי.
זה היה חשוב לי מאוד. קריטי. שהתינוק שלי יהיה ביולוגית שלי. לא יכולתי אפילו לדמיין כיצד הייתי מגיב אילו שרה לא הייתה "בשר מבשרי" – ותודה לאל שלא הייתי צריך לעמוד במבחן הזה.
ואכן, כששרה נולדה, בפעם הראשונה מאז ומעולם – או לפחות מאז תקופת הילדות שלי – אלוהים אכן נענה לתפילתי. נולדה לי תינוקת יפה, בריאה, שבלתי אפשרי בעליל להחמיץ את הדמיון בינינו.
התפילה שנענתה
ברגע החשוב ביותר בחיי, בשעה שהייתי צריך אותו יותר מתמיד, אלוהים – אחרי חיים שלמים של התעלמות והפניית גב – שמע לתפילתי. זו הייתה חוויה מעצימה ומתקנת, הידיעה שאני כבר לא "ילד חורג לאלוהים".
זו הייתה הפעם הראשונה שלא ביקשתי משהו עבור עצמי. כל הווייתי כוונה למה שכבר מן ההתחלה היה לי ברור שעומד להיות הדבר המשמעותי ביותר שקרה או יקרה לי. עצם קיומה של שרה. מחויבות מוחלטת ונצחית.
הארה זו הפיחה רוח במפרשיי, גרמה לי להרגיש שאני אחד עם שאר בני המין האנושי, אחד עם היקום כולו, אחד עם אלוהים. אותה תפילה מוצלחת, שהקפדתי לשנן מדי יום במהלך תקופת הפונדקאות, פתחה את הסכר. הפכתי את התפילה למרכיב עיקרי בחיי, חלק בלתי נפרד מהשגרה היומיומית שלי.
תפילת הערב
מדי ערב, כששרה בזרועותיי, יונקת מהבקבוק את הארוחה האחרונה לאותו היום, טרם השכבתה לישון, אני מביט בנס הקטן והמדהים הזה ומשנן את התפילה הזו:
"תודה לך, אלוהים אדירים, על הבת המדהימה שלי, שאותה אני אוהב בכל מאודי. עשה נא, אדוני, ברחמיך הרבים, שהבת שלי, שרה שושנה עובדיה, תהיה תמיד בריאה, יפה, חכמה, מוכשרת, מאושרת, טובת לב וברת מזל. עשה שהיא תמיד תהיה חזקה ובעלת ביטחון עצמי רב. שהיא תמיד תהיה אהובה ומכובדת בעיני כולם. עשה שהיא תמיד תצליח ותשגשג בכל מה שהיא עושה ושכל משאלות ליבה יתגשמו לטובתה.
עזור לי, אלוהים, להיות אבא טוב לבת שלי. עזור לי לגדל אותה בדרך הנכונה והטובה, שתגיע לתהילה ולתפארת.
עזור לי, אלוהים, לפרנס את בתי בשפע ולהבטיח את עתידה.
עשה, אלוהים, שאני, אביה של שרה, אהיה תמיד בריא, חזק וצלול בדעתי, כדי שאוכל לגדל את בתי כראוי."
אני כבר לא לבד
מעבר לכך, אני מוסיף תפילה לבריאותם ולשלומם של בני משפחתי, שמסייעים לי לגדל את שרה. אני אומר דברים אלו בקול.
שרה בת שבעה חודשים. כל הווייתה מוקדשת לבקבוק הסימילאק. היא מביטה בי, מנסה לפענח את המילים היוצאות מפיו של אביה. היא כבר יודעת עד כמה אביה אוהב אותה. שמה בי את מבטחה באופן מוחלט.
אני מביט בעיניים הקטנות הללו שסוקרות אותי באהבה חסרת גבולות. לראשונה בחיי אני אדם שלם, שמסוגל לאהוב ולהיות נאהב.
אכן, אני כבר לא הילד החורג של אלוהים.
רוצים לדעת כשעולה פוסט חדש?
אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים להירשם לעדכונים במייל — וכך תקבלו אוטומטית הודעה בכל פעם שעולה פוסט חדש.
בלי ספאם, בלי פרסומות — רק הפוסטים.
לא הספיק לכם?
אם אתם רוצים לקרוא עוד על שרה ועל החיים שלנו יחד — הנה עוד שני פוסטים שאולי תאהבו: