מאז שהפכתי לאב יחידני בגיל 52, עבודות הניקיון שריכזתי במשך עשרים שנה לבוקר אחד בשבוע השתלטו על חיי. בין פירות מעופפים, צעצועים בכל פינה, כביסה אינסופית ותינוקת אחת שזוחלת ברחבי ממלכתה, גיליתי שאפשר לעשות אפילו את המלאכה השנואה עליי ביותר באהבה—
ניקיון ואני: מערכת יחסים עכורה
ניקיון. פרט אולי לאחוז קטן מהאוכלוסייה, שאצלו הצורך לנקות גובל בכפייתיות, עוד לא נולד האדם שיעשה זאת בלב חפץ. גם אלה הטוענים שהם נהנים לנקות אינם נהנים, להערכתי, מהניקיון עצמו, אלא פשוט אינם מסוגלים לשבת בשקט כל עוד מסתובב בבית גרגר אבק שלא קיבל מהם טיפול אישי.
אלה מאיתנו המבוססים כלכלית, או סתם עצלנים כרוניים, נוהגים לשכור אנשים שינקו עבורם. לדאבוני, עדיין איני נמנה עם הקבוצה הראשונה, ולקבוצה השנייה סירבו לקבל אותי לאחר שבמבחן הכניסה קמתי מהספה כדי להביא לעצמי את השלט.
אין לי ספק שאיני היחיד עם השריטה הזאת. מן הסתם, רבים מקוראי הבלוג יזדהו איתי ויראו בהצהרה הזאת עניין של מה בכך, אבל אף פעם לא אהבתי לנקות. אמנם תמיד נעים יותר כשהכול נקי, אבל לנקות בעצמי? השם ירחם.
זו תמיד הייתה אחת מאותן מלאכות שנטיתי לדחות שוב ושוב, עד שלא נותרה עוד ברירה ונאלצתי לבצע את אשר שנאה נפשי יותר מכול.
כשעוד התגוררתי בבית הוריי, לפני כמה אלפי שנים, הנושא לא ממש הטריד אותי. מדי פעם עזרתי לאמי בניקוי התריסים, האמבטיה, הרצפות ועוד, אבל לא היה מדובר במשהו ממוסד ומתסכל.
כפי שכבר ניחשתם, הייאוש האמיתי החל כשעברתי לגור לבד. עם כל הכיף הנלווה לעצמאות ולחופש, תמיד תיעבתי את החלק המלוכלך הכרוך בהם: הניקיון.
יום שישי הוא יום הניקיון הגדול
כדי להוכיח בגרות ולהראות שאני אכן מסוגל להחזיק דירה בעצמי, קבעתי לעצמי כלל ברזל שלא חרגתי ממנו במשך יותר מעשרים שנה: יום שישי הוא יום הניקיון הגדול.
מדי שבוע, בבוקר שלפני שבת המנוחה, ביצעתי את כל פעולות הניקיון המשמעותיות וההכרחיות: ניקוי אבק, רצפות, כביסה, חלונות, תריסים, שירותים ואמבטיה.
הדחיסה של כל הפעולות הבזויות והשנואות לבוקר אחד בלבד הפכה את המלאכה לנסבלת מעט יותר. אחרי הכול, מי שמנקה בערב שבת זוכה לנוח בשבת עצמה — ובכל שאר ימות השבוע — עד לגיהינום של יום שישי הבא.
כדי להקל מעט על הסבל הכרוך באותן שעות בלתי רצויות, תמיד הדלקתי את הרדיו ונתתי למוזיקה לשכך את תחושת הגועל. אין ספק שאני חייב הרבה ל־88FM. בלעדיה, ימי שישי היו קשים הרבה יותר עבורי.
כך חייתי בשלום יחסי עם הניקיון במשך עשרים שנה, והחיים זרמו לאיטם. שישי אחרי שישי אחרי שישי.
הקרבתי בין ארבע לשש שעות מזמן הבטלה יקר הערך שלי, ובמקום לשפר את מיומנותי במשחקי הפלייסטיישן והאקס־בוקס השונים, הקדשתי את מיטב מרצי להפיכת דירתי לראויה מעט יותר למגורי אדם.
עם הזמן הפכה השגרה המאוסה לחלק בלתי נפרד מהחיים: מעצבנת, אך מחויבת המציאות.
ואז נולדה שרה.
כשהפכתי לאבא, החיים התהפכו
בהקשר הזה — כמו בלא מעט הקשרים אחרים — כששרה נולדה לפני עשרה חודשים, החיים שלי התהפכו לגמרי.
כשכולם ממליצים לך להביא תינוק לעולם, הם משום מה מתעכבים תמיד על הדברים המהנים הכרוכים בכך ומתעלמים מתיאור המציאות כפי שהם, להערכתי, באמת חווים אותה. הם יוצרים מצג שווא של חיים המורכבים מאושר ומכיף בלתי נדלים.
אני הראשון להודות שלהיות אבא זה הדבר המשמעותי ביותר שיכול לקרות לאדם. אבל בין כל הצחוקים והפוצי־מוצי יש גם הרבה לכלוך.
טונות של לכלוך.
לעיתים נדמה לי שלבתי שרה יש מניות בחירייה, או לכל הפחות באחת מאותן חברות המייצרות את שקיות הזבל השחורות הענקיות. השקיות האלה הפכו בביתי למצרך מבוקש לא פחות מסימילאק ומתוספי המזון הנלווים אליו.
בחודש הראשון שלאחר הלידה גרנו שרה ואני בבית הוריי. שם לימדה אותי אמי היקרה — ששרה נקראת על שמה — את רזי מקצוע ההורות, או לפחות את יסודותיו.
באותה תקופת טירונות חלקה איתי אמי את עבודות הניקיון המעטות המשתרכות בעקבות תינוקת בת כמה שבועות: ניקוי וחיטוי בקבוקים, ניקוי אמבטיית הפלסטיק הקטנה של שרה, ופה ושם גם ניקוי הרצפה בעקבות חיתול עמוס בצואה שנחת על הצד הלא נכון.
העניינים הפכו מורכבים הרבה יותר כשעברתי לגור עם שרה בדירה שלנו.
אגב, אני עדיין מנסה לעכל ולהפנים שככל שהיא גדלה, היא מייצרת יותר זבל.
כל אותן מלאכות מעצבנות שבעבר רוכזו ליום אחד בשבוע הפכו כעת, לצד חוסר השינה הכרוני, לאחד המרכיבים המרכזיים בחיי כאבא.
פסטיבל הניקיון היומי מתחיל באמבטיה
פסטיבל הניקיון בביתי עשיר ומגוון במיוחד.
הוא מתחיל בניקוי יומיומי של האמבטיה, כדי שחלילה לא תיתקל הוד מלכותה בגרגר אבק או בסוג אחר של לכלוך, כאשר אני מניח את גופה הנשגב בכיסא התינוקות המוצמד לרצפת האמבטיה וממלא אותה במים.
מאחר ששרה אוהבת להשתולל באמבטיה ולהתיז מים לכל עבר באמצעות ידיה השמחות, נגזר עליי לנקות גם את רצפת חדר האמבטיה בשלב מאוחר יותר של הלילה.
זה קורה אחרי שהיא כבר נכנעת לעייפותה ונרדמת, בתום מאבק עיקש וחסר פשרות.
כשהאכלת תינוקת הופכת לפוגרום במטבח
נדבך מרכזי נוסף בעולם הניקיון החדש שלי הוא האכלתה של שרה. אם בעבר היה עליי רק לנקות ולחטא את בקבוק האוכל, הרי שכעת, כשהיא כבר אדם מעט מנוסה יותר, המלאכה מורכבת הרבה יותר.
שתיים מהארוחות המרכזיות בתפריט היומי שלה הן פירות ומרק עוף. שתי המנות טחונות, כמובן, שהרי לשרה יש בינתיים רק שתי שיניים, ושתיהן קדמיות.
מאחר ששרה היא תינוקת תזזיתית, גם כשהיא קשורה בכיסא האוכל היא מצליחה להזיז את גופה במהלך הארוחה, ובעיקר את ידיה.
תארו לעצמכם את התמונה הבאה: כף פלסטיק גדושה ברסק פירות טרי עושה את דרכה אל פיה של שרה. אלא שבטרם היא מגיעה ליעדה, מניפה התינוקת המיועדת יד ארוכה משום מקום, מעיפה את הכפית ואת תכולתה הרחק־הרחק, ונראית כמו שחקנית בייסבול מנוסה שזה עתה חבטה בכדור אל היציע המרוחק ביותר והשלימה הום־ראן מפואר.
בחלק ניכר מהמקרים דורשת שרה לאחוז בעצמה בכפית המוגשת אל פיה. מאחר שניסיון העבר לימד אותי שניסיונות כאלה אינם מסתיימים בדרך כלל בטוב, איני מאפשר לה חופש פעולה שכזה — במיוחד לא בשלב מוקדם כל כך של הארוחה.
תגובתה של שרה האימפולסיבית אינה מאחרת לבוא. היא מתעצבנת וחובטת בכפית האומללה בכוונת תחילה.
וכך יוצא שבסעודה משתתפים, מלבד שרה, גם הבגדים העוטפים את גופה, הבגדים העוטפים את גופי, כיסא האוכל, הרצפה והקירות — שלא לדבר על שיערה ועל פניה.
במקרים הקשים יותר, כשאני נכנע ומאפשר לה ״להאכיל״ את עצמה, המצב הרבה־הרבה יותר גרוע.
ארוחה כזאת מקנח בעל הבית בניקוי ובהברקת המטבח ובהכשרתו לקראת הפוגרום הבא.
ערמות הכביסה וההשתלטות על המטבח
מכאן אפשר ללמוד גם על כמויות הכביסה שאני נאלץ לעשות.
בכל יומיים אני מפעיל מכונה המוקדשת לשרה בלבד. לאחר מכן, מתקן הכביסה הנייד, העמוס בחיתולים, בסדינים, במגבות קטנטנות ובבגדים מיניאטוריים, חוסם דרך קבע את המטבח.
זהו עוד חדר שהיה בעבר בשליטתי וכעת עבר לידיה, כמעט ללא כל מאבק.
הסלון הפך לממלכה של שרה
חדר אחר שמזמן איבדתי שליטה עליו הוא הסלון.
אותו חדר אהוב, שבו נהגתי לשבת בכיסא המרוצים שלי ולשחק בגראן טוריסמו, הפך לנחלתה הבלעדית של בעלת הבית החדשה, שסימנה את הטריטוריה שלה באמצעות פיזור אינספור צעצועים על פני כל מילימטר רבוע.
מאחר שהסלון הוא מקום מרבצה הקבוע, אני נאלץ לנקות אותו היטב מדי יום.
מאז ששרה החלה לזחול ברחבי ממלכתה, נגזר עליי, העבד הנרצע והשפוט המיידי, לוודא שהרצפה נקייה ומבריקה ללא רבב, כדי שהאדונית לא תכניס בטעות לפיה גרגר זה או אחר שנקרה בדרכה.
או שלא בטעות, כפי שקורה בדרך כלל.
עם הזמן הרחיבה שרה את גבולות ממלכתה גם אל המסדרון, המטבח, פינת האוכל וכמובן חדר העבודה הנאמן שלי, המשמש כעת כחדר כס המלכות שלה.
לכן אני נדרש לנקות מדי יום גם את כל אלה.
כיסאות מוזיקליים בגרסת משרתים ואדונים
ניקוי החדרים אינו עניין של מה בכך. מאחר ששרה איתי כל הזמן, נדרשת לוגיסטיקה מיוחדת כדי לנקות כל חדר כראוי.
הסדר הוא כדלקמן: תחילה אני מנקה במטלית את האבק מכל חפץ הנמצא בחדר, גדול או קטן. לאחר מכן אני נעזר בשואב האבק כדי לוודא שהפרקטים שעליהם זוחלת המלכה שרה יהיו נקיים ללא רבב. לבסוף, כפעולה משלימה, אני מנקה את הרצפה בסמרטוט לח.
מאחר שאיני מפעיל את השואב בקרבת שרה, כדי שלא תשאף חלילה אבק אל ריאותיה הקטנות והאצילות, אני מושיב אותה בעגלה בחדר אחד, מול מסך המציג ביוטיוב את מיטב להיטי הדור, וניגש לנקות חדר אחר.
כשאני מסיים, אני מעביר את שרה, העגלה והמסך אל החדר הנקי ומתפנה לנקות את החדר הבא.
מעין כיסאות מוזיקליים בגרסת ״משרתים ואדונים״.
ניקיון מתמיד וחוסר שינה כרוני
חיי סובבים כיום סביב ניקיון מתמיד וחוסר שינה כרוני.
בעניין האחרון אני מפנה את הקוראים לפוסטים העוסקים בהתעללות הלילית של שרה בי, שבמסגרתה היא מונעת ממני שינה רציפה דרך קבע. להערכתי היא עושה זאת בכוונה, אם כי עדיין אין בידי ראיות התומכות בכך.
אני מנקה כל כך הרבה, שלעיתים, ברגעי שבירה, אני נושא את עיניי לשמיים ומשווע לעזרה אלוהית. אבל במקום עזרה, אני מרגיש בת־צחוק היורדת לעברי מהמרומים. צחוק שכולו לעג:
״רצית להיות אב יחידני בן 52. באמת חשבת שזה יהיה קל?״
אני יודע. אני עצלן שלא מפסיק לקטר. אבל הרווחתי ביושר את הזכות לקטר.
חוץ מזה, אני גר לבדי עם תינוקת שהפכה אותי לפועל הניקיון הצמוד שלה. אם לא אתלונן בפניכם, אז בפני מי אתלונן? בפני שרה?
מסוכן מדי.
הדבר האחרון שאעשה הוא לעצבן יצור שאינו בוחל באמצעים כדי להראות לי מי באמת הבוס בבית.
כשמנקים באהבה
אבל עם יד על הלב, מעבר לקשיים ולציניות, אני מודה לאל הטוב על הדבר הטוב ביותר שקרה לי מעודי.
אמנם אני מנקה כיום הרבה יותר מכפי שניקיתי לפני שהפכתי לנתין של שרה, אבל עכשיו אני עושה זאת באהבה. אני עושה כמיטב יכולתי כדי שלבתי יהיה בית נקי והיגייני, גם אם הדבר בא על חשבון הגב שלי, שעות השינה שלי ועתידי כשחקן פלייסטיישן מקצועי.
וכשעושים משהו באהבה, קשה ככל שיהיה, הסבל מורגש קצת פחות.
למדתי לחיות בגאווה ובשלום עם תיאור המשרה החדש שלי:
אני יניב עובדיה, פועל הניקיון הצמוד של שרה.
רוצים לדעת כשעולה פוסט חדש?
אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים להירשם לעדכונים במייל — וכך תקבלו אוטומטית הודעה בכל פעם שעולה פוסט חדש.
בלי ספאם, בלי פרסומות — רק הפוסטים.
לא הספיק לכם?
אם אתם רוצים לקרוא עוד על שרה ועל החיים שלנו יחד — הנה עוד שני פוסטים שאולי תאהבו: