חמישה חודשים עם בתי שרה הסתיימו. מחשבות על אהבה, אבהות והקושי לחזור לשגרה—
כל אמא טרייה מכירה היטב את האכזריות הטמונה בסיום חופשת הלידה והחזרה לעבודה.
כך לפחות עלה מסקר חובבני שערכתי בקרב הנשים הסובבות אותי.
כולן תיארו בפירוט ובתסכול גלוי את הקשיים, ובעיקר את הקושי הרגשי, שליוו אותן עם תום התקופה הטובה ביותר בחייהן – התקופה שבה נוצר החיבור הנצחי בינן לבין היקר להן מכל.
האימהות בפעם הראשונה היו, כמתבקש, העצובות יותר. הן התקשו אף לדמיין את עצמן משאירות את התינוק במעון או אצל המטפלת, ובמשך שמונה שעות תמימות לפחות מקדישות את מיטב מרצן כדי לרצות את הבוס שלהן.
אני, כאב יחידני, מזדהה עמן בכל מאודי.
כעת מוצאי שבת. מחר אני שב לעבודה אחרי חופשת לידה שארכה חמישה חודשים. כפי שכבר הבנתם, זו אכן הייתה התקופה הטובה בחיי. במהלכה, במובן מסוים, אף אני בעצמי נולדתי מחדש.
כששרה נולדה – גם אני נולדתי מחדש
הייתי בן 52 כששרה נולדה ברמב"ם, ומאז החל המסע המשותף שלנו כמשפחה מצומצמת אך איתנה מעין כמוה.
אני מודה, נדרש לי מעט זמן לעכל את המציאות החדשה בחיי ולהתרגל אליה. אחרי 52 שנה של אנוכיות מוחלטת ו"לבד טוטאלי", זה לא הדבר הכי פשוט בעולם להקדיש את חייך לתינוקת תובענית – אפילו אם מהרגע שיצאה מרחם הפונדקאית ראית בה את עצמך.
למזלי הגדול הייתה לי עזרה שלא תסולא בפז. מבית החולים נסענו אני ובתי בת היומיים אל בית הוריי. שם, במשך חודש תמים, למדתי את רזי "המקצוע" מאמי היקרה – שעל שמה נקראת בתי.
באותם ימים שבהם התהפכו חיי מן הקצה אל הקצה, למדנו שרה ואני זה את זה, ונוצר הבסיס האיתן למערכת היחסים המדהימה בינינו.
מעבר לקשיי ההסתגלות ההדדית שלי מול שרה, אותה תקופה הייתה מאתגרת במיוחד גם בגלל כל הסידורים הרבים שנאלצתי להשלים כחלק מהליך הפונדקאות הארוך והמתיש, כדי ששרה תהיה תחת חסותי באופן חוקי ורשמי – וכל זאת לאחר לילות ארוכים ונטולי שינה.
הדירה שלנו והחיים האמיתיים
כשתם חודש ההתלמדות ועמו כל הבירוקרטיה המייאשת, עברנו שרה ואני לדירה שלנו, הסמוכה לבית הוריי. שם בעצם החלה ההתמודדות האמיתית, ללא הסיוע הצמוד של מטפלת מוסמכת כאמי.
לא אשקר – זו הייתה חוויה לא קלה, לשנינו. אני עם הניסיון העגום שלי בלשכן אנשים בדירתי ועם היכולת המוגבלת שלי להכניס אנשים מבעד לחומת הבדידות אל תוך לבי; והיא עם הניסיון האפסי שלה בעולם המורכב שלנו ועם אנשים בכלל.
אבל זה עבד, למרות הקושי. גיליתי את המרכיב שהיה חסר בחיי במשך שנים רבות. וברגע שאותו מרכיב מתוק ורך בימים הפך לחלק בלתי נפרד מחיי – התשוקה לבנות לנו חיים משותפים גברה על כל קשיי ההסתגלות שניסו לשווא להכניע אותנו.
תור הזהב של חופשת הלידה
כחודשיים לאחר הלידה שרה ואני כבר הפכנו כמעט לאחד, כשקיומו של האחד תלוי לחלוטין בקיומו של השני. שתי בריות שונות – נשמה אחת.
ואז הגיע תור הזהב של חופשת הלידה: קניונים, טיולים ברחבי השכונה, גינות, והבילוי המועדף על שלושתנו (כן, אמי הייתה תמיד חלק בלתי נפרד מהמשפחה המצומצמת שלנו) – נאפיס.
זו הייתה התקופה שבה הקשר ביני לבין שרה נחשף גם לעיני העולם, דבר שייתכן שתרם להעצמת הקשר הנפלא בינינו.
אחד הדברים המדהימים באותם ימים היה לראות את אמי מאושרת מאי פעם, כשהיא רואה את בנה הבכור ואת נכדתה הצעירה ביותר חולקים ומבססים אהבה אמיתית ונדירה – אהבה ללא תנאי.
אז גם זכיתי לראות את הקשר המיוחד שהתעצב בין הסבתא לנכדתה. שתיהן חולקות את אותו שם ואת אותו חוט מקשר – אני.
אלה היו הימים המאושרים בחיי. באותם ימים האהבה שהתפרצה בי – אהבה שדוכאה באכזריות במשך 52 שנה – רמסה עד בלי היכר את הפחד התמידי הטבוע בי מאז ומעולם, פחד שהתעצם לאין ערוך מאז שהפכתי לאב. אין ספק: חרדתיות, עוצמתית ומתמשכת ככל שתהיה, אינה יכולה על האהבה.
כשהמציאות הביטחונית נכנסת הביתה
ואז החל העימות השני בין ארה"ב וישראל לבין איראן, ואיום הטילים הבליסטיים כפה עליי לשוב עם שרה לבית הוריי, שם נמצא הממ"ד.
הפחד לצאת מהבית שמא אזעקה תתפוס אותנו הרחק ממרחב מוגן אילץ אותנו להישאר סמוך לבית. למעשה, לא התרחקנו מעבר לגינה השכונתית הצמודה לבניין שבו גרים הוריי – כעשרים מטר בלבד מהמקלט השכונתי, שבו כבר הספקנו לבלות כמה פעמים עם שרה.
מציאות ביטחונית מטרידה זו גרעה לא מעט מהתוכניות המשפחתיות שלנו, כמו חופשה משפחתית בבית מלון. זה היה מתסכל לראות כיצד הימים האחרונים של חופשת הלידה שלי זולגים מבין אצבעותיי.
אבל גם זה לא סוף העולם. בד' אמותינו זכינו לראות כיצד שרה ממשיכה לגדול ולהתפתח, והופכת לנגד עינינו לאדם קטן עם מודעות עצמית.
בידרנו אותה בכל האמצעים שעמדו לרשותנו, והיא גמלה לנו בהפתעות מגניבות שהצחיקו אותנו באופן כמותו לא הכרנו — אפילו בממ״ד הצר בבית הוריי, שם גנבה הנסיכה הקטנה שלנו את ההצגה בתצוגת סטנד־אפ תינוקית שהותירה אותנו על הקרשים.
מחר אני חוזר לעבודה
חופשת הלידה המקורית הייתה אמורה להסתיים בסוף ינואר. הארכתי אותה עד אמצע מרץ – כמה שיותר זמן איכות עם שרה, כמה שיותר חיבור עם הדבר הכי טוב וחשוב שקרה לי מעודי. מחר, כאמור, האידיליה עומדת להסתיים, ואני חוזר לעבודה.
שלא תבינו אותי לא נכון. אני מאוד אוהב את העבודה שלי ואת האנשים שעמם אני עובד. זו הפעם הראשונה במהלך 52 שנותיי שאני מרגיש מוערך ואהוב במקום עבודה, ואני בהחלט לא מקל בכך ראש.
במהלך חופשת הלידה אף ביקרו אותי ואת שרה רבים מחבריי לעבודה, וכמות המתנות והאיחולים שקיבלתי מכל מי שעובד איתי גרמה לי להרגיש, באופן יוצא דופן, שיש לי שם משפחה נוספת.
מיד לאחר הלידה הם אף אספו סכום כסף גדול מאוד, שבאמצעותו רכשו עבורנו כמות אדירה של מתנות מדהימות.
כהוקרת תודה על האהבה שקיבלתי מהם ערכתי סעודה גדולה במקום העבודה עצמו במהלך חופשת הלידה, והרוב המוחלט של העובדים השתתפו בה – כולל ההנהלה הבכירה.
תודה לאל על העבודה הזו שלי, שתעזור לי לפרנס את שרה עם חיוך על שפתיי. ועדיין, למרות כל אלה – ואני מקווה שלא איתפס חלילה ככפוי טובה – הייתי מעדיף להישאר עוד קצת בבית עם שרה.
למה בכל זאת לחזור
לצורך הבהרה – לא הכריחו אותי מהעבודה לחזור ואף לא רמזו לכך. התברכתי במקום עבודה כה נחמד ומשפחתי, שלא פעם אמרו לי מנהליי: תחזור מתי שאתה מוצא לנכון. המשרה תמתין לך כאן.
אני בוחר לשוב לעבודה משתי סיבות עיקריות. הראשונה – כלכלית. אחרי חמישה חודשים ללא משכורת שזורמת לחשבון הבנק שלי, הגיע הזמן לחזור להכנסה קבועה. הכספים שקיבלתי מביטוח לאומי הדלדלו במהירות.
הסיבה השנייה – המחליף שלי במהלך חופשת הלידה הוא אדם יקר מעין כמוהו ועובד ברמה הגבוהה ביותר, שביצע את התפקיד שלי בנוסף לתפקידיו הקבועים, וברצוני להקל מעט על העומס בו הוא נתון.
הלב שנשאר בעריסה
זהו זה. נותרו לי שעות ספורות ליהנות מחופשת הלידה שלי, אז ברשותכם אסיים את הפוסט המעט נוגה הזה. אני שומע כעת ששרה התעוררה משנתה ומצפה לארוחה האחרונה שלה היום, לפני שנת הלילה שלה.
אני מניח שאסתגל מהר לשגרת העבודה – וכי איזו ברירה כבר יש לי. יש לי הרבה חברים טובים שם שיעזרו לי בכך. אבל תמיד אסתכל אחורה בכמיהה אל חופשת הלידה שלי – התקופה הטובה והמיוחדת בחיי.
אגב, בעוד כשבועיים חל חג הפסח ואני לא אמור לעבוד בחול המועד. יש למה לחכות. אני כבר מתכנן איך לבלות עם שרה, בתקווה שהמלחמה אכן תיגמר עד אז.
בכל אופן, מכאן והלאה איאלץ להסתפק בחופשות הפרושות על פני לוח השנה שלנו, ואשתדל להפיק את המיטב מזמן האיכות שלי עם שרה.
רוצים לדעת כשעולה פוסט חדש?
אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים להירשם לעדכונים במייל — וכך תקבלו אוטומטית הודעה בכל פעם שעולה פוסט חדש.
בלי ספאם, בלי פרסומות — רק הפוסטים.
לא הספיק לכם?
אם אתם רוצים לקרוא עוד על שרה ועל החיים שלנו יחד — הנה עוד שני פוסטים שאולי תאהבו: